פצע פתוח

שנתיים שהעברנו יחד. יש הרבה על מה להודות על מה להתחרט הרבה להתגעגע וללמוד.

עכשיו הכל מוצף ומרוב בלאגן בראש אני לא מצליחה לתפוס מחשבה אחת בלי שאחרת תידחף.

הכל מבולגן אצלי. ואני צריכה להיות חזקה.

הילדים שלי מסתכלים עליי ורואים בי את השוני, אני משתבללת ויוצאת אליהם כי אני חייבת. 

אסור לי להישבר, אסור לי להישאב לכאב.

אני לא יכולה. לפחות לא עבורם. 

אז מכינה להם אוכל, אבל ההשתקפות שלך מביטה בי מבעד לזגוגית מכסה הסיר. 

מחליפה מצעים, אבל הכרית שלך עדיין עם הגומה של ראשך.

מקריאה להם סיפור אבל מוסר ההשכל מזכיר לי את החוכמה שלך. 

אני יודעת שההחלטה היא נכונה, שהזמן עושה את שלו. 

לא מפחדת מהעתיד, אמצא את מי ששווה לי  יודעת ובטוחה בעצמי, זה חוק.. דומה מושך דומה. 

כל מה שאני רוצה עכשיו זה רק שהמחשבות ינוחו, שאצליח לבחור אותן אחת אחת ואטפל בהן ביסודיות בסדר נכון כמו שאני אוהבת. 

אני גם עדיין אוהבת אותך. ויודעת שאתה אותי.

אני מקיאה הכל החוצה. אז איז.

המילים מרפאות אותי וכולנו כאלה.. פשוטים מתוסבכים ולפעמים צריך לשים זין על איך שזה יוצא החוצה. כל מה שחשוב לי עכשיו זאת אני. להתחדש, להתאפס, להיות נקייה. 

צריכה את זה לילדים שלי.

צריכה את זה לזוגיות הבאה שלי.  

הבלוג הזה הוא למידה על עצמי, איך אני מתמודדת עם הפרידה, לדבר בשידור חי. אם אין לי בן זוג, תפקידי למלא את מקומו. בשבילי.