מתגלגלים באיטיות בפקקים בדרך חזרה מחיפה.
הוא נוהג, אני לידו. הפלייליסט שלי ברקע. היד שלו על הירך שלי. האצבעות שלי שלובות בשלו.
אנחנו כבר יותר משנתיים יחד. השנה האחרונה היתה רצופה בפרידות וחזרות. בין לבין לא הפסקנו להתגעגע ולחפש האחד את השנייה. לפני חודש וקצת שלח הודעה. הלב שלו קרא לי. מיהרתי לחזור ולהיצמד אליו. אנחנו מנסים לעשות אחרת. טוב יותר.
אז מה התוכנית להמשך הערב? מחייכת ומגניבה אליו מבט.
הוא מתיישר בכיסא. נגיע, נתקלח, נחבר איברים, ואז צרפת/אנגליה בפיג'מות.
אפשר להציע תכנית חלופית?
בטח.
הופכת את סדר הדברים – קודם נתחבר, אחר כך נתקלח, ומוסיפה בקשה.
רואה את המבט השואל שלו.
רוצה שתכסה לי את העיניים, ושתעשה בי כל מה שאתה רוצה. תשתולל, תתפרע. תשחק מלוכלך. תטנף אותי.
רואה את הגלגלים אצלו בראש מתחילים למפות את הרצונות שלו.
הוא מסתכל עלי. שומרים על שלושת הדברים שנמצאים מחוץ לגבול?
באחד מהם אני מוכנה להתגמש.
הזמן שעבר מהרגע שנכנסנו לדירה ועד שהתיישבנו לראות את המשחק היה יוצא דופן. השתעשענו, שיחקנו, התנסנו בדברים חדשים, אביזרים השתלבו, גבולות נבחנו, רמות משוגעות של עונג הדדי. התמסרתי למנחי הגוף השונים, לכאב שגורם לי לבעור, לכל מה שהוא חולל סביבי ובי בזמן שעיניי מכוסות. החדר בער, הקירות רעדו מהשאגות שלו, לא נשארה פיסת בד יבשה במצעי המיטה הלבנים.
כשנגמר, הוריד לי את כיסוי העיניים ונשכב לידי. הפנים שלי מול הפנים שלו. עיניים בעיניים.
תשוקה, ריגוש, אהבה. המון אהבה.
מקלחת ארוכה רותחת שמסירה את כל נוזלי הגוף שפגשו את העור שלי, בזמן שהוא מחזיר את החדר לקדמותו.
מתכרבלים בפיג'מה מול המשחק.
הלב מלא בשמחה, חיוך תקוע על הפרצוף וצמרמורות של עונג והנאה שלא מפסיקות לטייל בגוף.
ועדיין מטיילות.