אני מגיע חושש אל פתח הדלת שלך. מופתע שהתקווה לראות אותך היא לא שקר. מופתע שאת מסכימה לראות אותי. תחושות ברורות ומוכרות של "למה זה לא מגיע לי" עולות וצפות. אני דופק על הדלת בדיוק כמו שביקשת שאדפוק עדין חלש כמעט ללטף את הדלת. אני לא יודע איך תשמעי. אני מחכה אמרת לי שמחוץ לבית שלך אני עומד זקוף בלתי שביר ממש כמו השקר שאני מספר על עצמי ביום יום צוווית עלי לא לבדוק את השעון לא לבדוק את הטלפון "עכשיו אתה בלי זמן ואתה לא יודע אתה חייב להחזיק חזק". אני מחזיק רק הלב בקצב שלא הכרתי מסמן לי את הזמן שעובר.
את פותחת את הדלת זוהרת לבושה בחולצה של להקה נשכחת וג'ינס. איפור קל ושפתון כחול משונה שגורם לי להתרגש. הסברת לי שלא מגיע לי שתלבשי את בגדי העור שאני מפנטז עליהם. את זה צריך להרוויח. את פוסעת אחורה מסמנת לי להתקדם ולסגור את הדלת מאחורי אני סוגר אותה ונועל. "פנים לדלת" את מצווה בקול רגוע. אני מציית. אני מרגיש אותך מתקרבת. את נושמת קרוב כל כל מריחה את השיער בידיעות, מעבירה את העצבאות שלך על הראש שלי אל מאחורי האוזן סורטת בעדינות את העורף את מרגישה אותי רועד מתרגש יכולתי להרגיש שחייכת רגע לפני שהתחלת לנשוך את האוזן והצוואר. נשיכות קטנות "אני צריכה להריח ולטעום לפני הכל אל תדאג זה רק כדי לדעת מה קיבלתי" את שולחת יד לפנים מרגישה את הבליטה המקוללת במכנסיים שלי שבטח גם הסגירה איתי כשישבנו לשתות יחד בפעם הקודמת וגם אז שריטות קטנות נשיכות פרידה.
"תתפשט." את אומרת בלי דרמה "אתה יכול להסתובב אלי עכשיו" אני מסתובב את אכן מחייכת אני מסיים להתפשט. "אני לא מאוד מעוניינת בכל הטקס של ליקוקי הרגלים. אבל יש חוקים ויש חשיבות לטקס. תתחיל." אני יורד על הברכיים מוותר על הגובה שלי (מי יישמע איזה גובה) ופתאום אני נמוך ממך הקלה. עוברת לי בגוף כמו כוס מים אחרי יום של ריצה. אני מלקק הנשימה שלך הופכת שונה מהירה יותר. אני מביט בעינייך פתאום אני רואה זיק של אכזריות "שכב על הגב" אני שוכב על הרצפה. "קר לך?" את שואלת. "יופי קור יזכיר לך שאתה רק בן אדם." "פסק את הרגלים אני אכאיב לך עכשיו. "גם זו תזכורת טובה" בשלב הזה אני כבר לא בטוח מה קרה מתי שריטות ברורות יותר דריכות על היד על הרגל הכנסת בעדינות את אצבעות רגליים אל פי. ובמהירות לא ברורה בעטת בי. התקפלתי אבל לא ירדה דימעה "אתה יודע אפשר להגיב אחרת לכאב, אבל כך אתה מגיב. זה חמוד." את מסמנת לשכב על המיטה. "אני צריכה שיהיה לי נוח לעשות את החלק הבא. תפרוס את הידיים והרגלים. תזכור שהבן אדם הוא בתוך הראש לא ביכולת התנועה" את קושרת אותי בארבע חבלים למיטה שמושכים את הרגלים והידיים. את מתיישבת על החזה שלי שמה ידיים על פי ואפי. "גם האוויר עכשיו לא שלך" אני לא יודע כמה זמן החזרת את החניקה הורדת את החניקה עכשיו הזמן היה רק שלך. הורדת את המכנסים שלך באופן הגבי התיישבת על פני ושוב בביטחון מעול אכזריות אמרת "אתה יודע מה לעשות" טעמתי ליקקתי שמעתי אותך נהנת. "תמשיך!" ופתאום כל החום יוצא ממך אליי. "אתה שלי אתה לא שלך תמשיך!" עשיתי את כל מה שאני יכול, עשיתי בעולם בו רק את קיימת עכשיו. קמת בפתאומיות. נבהלתי כמו ילד שהלך לאיבוד. "אני אכאיב לך כדי להזכיר לך שבעולם הזה אין רק טוב" החזקת שוט כמו זה שראיתי בכל הסרטים. "כך דמיינת אותי נכון? מחזיקה שוט? מקווה שאתה לא מאוכזב שאין בגדי עור בסיפור. אבל האמת היא שלא אכפת לי עכשיו אתה מרגיש רק בשבילי!" את לובשת חולצה בלבד לא מפספסת אף חלק בגופי. זה מספיק את אומרת מרוצה מהצבעים על העור. זה הזמן לעוד סיבוב. את מתיישבת על הפנים שלי הפעם הפוך. "אתה רק בן אדם בגלל זה עומד לך עכשיו כך באופן פיראי" את גונחת נהנת מזיעה עלי.
אני נפרד ממשקל היום יום כל האחריות תחושת השליטה השיקרית שלי נספגת בך. את לוחצת איפה שצריך אבל אני לא יכול לזוז. "תשחרר תשחרר" את אומרת כמעט בלחש ממשיכה לשרוט לעיתים ללחוץ לפעמים אין חלק בגוף שלי שהוא לא שלך עכשיו. כל תחושות האשמה שלי קפצו מהחלון נשארת רק את מכאיבה מלטפת. "תשחרר אתה רק שלי עכשיו אתה לא צריך להילחם". אני לא צריך לשמור על אף אחד לא עליך לא על עצמי לא אל אף אחד שמסתובב שם סובל. אני רק שלך ולא יכול לעשות עם זה כלום. אני לא יכול לפגוע לא יכול להיפגע אני חלש כמו שאני באמת. "פעם אחרונה, תשחרר" אני משחרר את משחררת אני מתפרק בבכי. את מסתובבת נשכבת עם כל הגוף שלך עליי מלטפת את הראש שלי. "הייתה יכול להעביר כך חיים שלמים אה?" אני מהנהן שכן. את משחררת את יד שמאל שלי. "תמיד אהבתי שמאליים, יש לכם חיבוק אחר. חבק אותי קצת" אני מחבק את מלטפת את מכסה אותנו נישכבת עלי לוחצת את הברך שלך למה שכבר שלך. את לחצת כת הזמן כל הזמן כדי שאזכור "עכשיו אתה יכול לישון".