בטח לא רגע

אני אבוא על מדים.
קצת מלוכלך בפנים מלוכלך בחוץ.
אני כבר לא הילד שהייתי בתחילת המלחמה (גם אליה לא הגעתי כל כך צעיר). גם לא לוחם מהולל אף פעם לא הייתי. אבל נלחמתי.
אין צלקות שאפשר להתפאר בהן, רק לשתוק איתן.
אבל את תרחמי עלי באותו הרגע. תתני לי חיבוק שיגיד לי כאן אתה רק חייל שלי ואין לך מה לעשות עם נשק. "פרק אותו" את אומרת. "שתה" את נותנת לי מים "לא שמרת על עצמך כמו שבקשתי. אתה אדום וכפות הידיים מחוספספות" אני שומע קצת כעס בקול שלך. אבל גם קצת צער. "תתפשט, וכנס להתקלח." אני עושה הכל מהר, אנחנו שותקים. אני יוצא אחוצה מתפלל למצוא אותך ערומה ומחכה. אבל את מעולם לא היית צריכה לעמוד בתפילות שלי. את יושבת על המיטה ומסמנת לי, על ארבע. אני יודע מה יבוא עכשיו את דוחפת את הרגלים שלך לפה שלי, את דורכת על הזין העומד עד כדי כאב את מעלה אותי לאט את מורידה אותי לבין רגליך את נותנת לי לטעום את משכיבה אותי על הגב אוזקת את היידים ומתחילה לרכב את דורשת "תגמור חייל שלי תגמור" את חונקת לא נשאר לי אוויר ואני כל כולי שלך בין במחנק ובשחרור....אבל כל זה בסך הכל פנטזיה שעוד לא התממשה. ואת לא פה כדי לממש לי פנטזיות. את לא כאן משום סיבה שהיא לא כל כולה את. אני כאן כדי לעשות לך טוב חייל צעצוע אבוד מקווה להשתתף שוב במשחק.