קושי לוגי

אנשים פוגשים אנשים, ולפי רושם ראשוני קובעים האם לחבב אותם או האם לאו. אחת הסיבות הנפוצות לחוסר חיבוב הוא המושג המכונה "התנשאות".

אם הוא יצא חרא כלפי מישהו אחר? לא נורא. אם הוא לא כנה והחיוך והמחמאות שלו מזויפות? לא נורא. לעומת זאת, אם נראה שהוא חושב שהוא יותר טוב ממני - הוא מתנשא ובלתי נסבל.

מדוע זה קורה? מכיוון שהאדם הזה גורם לנו להרגיש פחות טוב עם עצמנו, ואנו מעדיפים להתחבר לאנשים שגורמים לנו להרגיש יותר טוב עם עצמנו.

אני קורא למדד אובייקטיבי: לבחון כמה הבן אדם משקיע עבורכם ועבור החברה, כמה הוא אתי, כמה הוא מפרגן *באמת*. לעיתים קרובות הוא נראה מתנשא מתוך חוסר הבטחון שלנו עצמנו, ואילו החארות נראים חברמנים משום שאין להם בעייה לשקר במצח נחושה ולהחמיא למי שצריך כאשר צריך.

אישית, (מן הסתם אני מהמתנשאים [משפט המוכיח את עצמו]), אני לומד משנה לשנה אילו דברים שאני אומר פוגעים באנשים מסביבי ואינם במקומם. אני חושב שיש שיפור משמעותי בתפישה של אנשים כלפיי.

עדיין, אני מרגיש חוסר התאמה דיי גדול בין האנשים שמקבלים הערכה לבין אנשים ראויים.