מצד אחד, אני לוקח את הכל כמחמאה כפי שכתבתי בפוסט קודם (או קודם לכן). הרי אנשים צרי עין, הם צרי עין מקנאה. מהצד השני, אותם בני אדם עם אותם החסרונות מרכיבים את החברה שאני חיי בה (כולל החלקים היפים).
נורא קשה לאזן בין הבוז המתבקש לאנשים לבין ההערכה ליופי שלהם. קל יותר לחלק את האנשים לשניים - הטובים והרעים. הבעייה היא שכמעט כולם נכנסים דיי מהר לקבוצת הרעים, ואז אתה מוצא את עצמך לבד.
זה קשה בעיקר מהסיבה שאני לא מזדהה איתם, אני לא נוהג כך - להקטין אחרים על מנת להגדיל את עצמי. ברגע שאתה מודע לזה, אתה לא מסוגל לעשות את זה יותר. אני לומד היכן נמצאות הנקודות הרגישות שאיני רגיש אל חלקן (אל חלקן האחר הייתי רגיש מאד ונשארו רקמת צלקת).
דמיינו לעצמכם שיש חבר שהיה נוטש אתכם בעת צרה, הייתם שונאים אותו. אתם יודעים את זה כי למדתם מנסיון עם חבר דומה. כאשר אתם בעת צרה, אתם לא מתקשרים אליו על מנת שלא יאכזב אתכם ואז לא תשנאו אותו. אם כך, מדוע הינכם שונאים את החבר הראשון? זה שרכשתם את הנסיון בזכותו?
כל האנשים מכוערים, ואני צריך לבחור שלא להביט בהם... זה קשה.
לפני 13 שנים. 24 באוקטובר 2011 בשעה 13:10
