No Name

אני מפתיע את עצמי עם הראש הסוטה שיש לי.

מזל שאפשר למרוח חיוך יפה שמסתיר את כל מה שהנפש נמשכת אליו.

נתקלתי היום בשכנה החדשה שהגיעה לפני כמה ימים לבניין, וכעת גרה קומה מעל.

במילה? וואו. 

וכמו בסרטים, מגיעה השכנה לבדה, ללא בן זוג. 

עכשיו נותר לנסות לזהות אם היא ונילית או לא.

אני לא עושה אהבה.

אני עושה סקס.

שמה שמקווה למצוא,

פשוט לא קיים.

פעם אחת הברק הכה.

האם הוא יכול להכות פעמיים?

פוסט שנכתב לפני 9 שנים, ומדהים איך הוא רלוונטי להיום, כאילו שום דבר לא השתנה.

היום, כאילו בצירוף מקרים נדיר, שתי נשים מציינות בפני שהאתר הזה כולו זיוף אחד גדול. התכוונו לומר שכל ההיכרויות שכאן הן זיוף. כל האינטראקציות- זיוף אחד גדול.

קורא בלוגים, ונתקל בבלוג, די ארוך, קריא מאוד, העיניים רצות על השורות ובלי ששמים לב, מסתיים לו הפוסט. פתאום רואים 11 תגובות ועוד 12 לייקים, ואז מבינים את שתי אותן נשים שדברו על זיוף. כשרואים כל כך הרבה תגובות לבחורה בת 19, אולי נושקת לעשרים, מבינים את הזיוף, מבינים את הבדידות.

פתאום הכל התחבר, וקבלתי זווית ראייה אחרת- של הנשים כאן באתר.
מודה- אני לא חווה את זה על בשרי, את הזיוף, כי אני לא משוחח עם גברים, והנשים שכן יוצא לי לשוחח איתן הן אינטיליגנטיות להפליא, אחת, אחת.

מקווה שבין כל הזיוף עוד מתקיימות הרבה אינטראקציות אמיתיות וכנות.

היא כאן, מסתובבת בניכם כשם שאני מסתובב. 

היא אחת הכוסיות, באמת, ובאופן אובייקטיבי.

אין ספק שרבים מריירים על התמונות שלה.

לראות אותה מעלה אותן לפרופיל ולבלוג, מתחילה לחקור את העולם הזה עוד ועוד, נהנית מהפידבקים (מנשים וגברים כאחד- ובצדק, כוסית, כבר אמרתי?).

מתחילה לצבור פופולריות בפרופיל וטרפיק בבלוג בזכות היופי שפותח לה דלתות, והאופי שלה שמשאיר אותן פתוחות.

לראות אותה צומחת בעולם הזה גורם לתחושות משני הקצוות.

מוביל למקומות חדשים, כאלה לא מוכרים, שמובילים ללמידה עצמית, צמיחה אישית והתמודדויות עם אתגרים מורכבים.

קנאה ושחרור, מי היה מאמין שיכולים לחיות יחד.

מי היה מאמין שאפשר לאהוב יותר מאדם אחד. 

כמה מיכם מאמינים בזה? 

בטוח שבסתר בסתר, בשקט, בשקט, עמוק בפנים, בלי להגיד בקול רם-

הרוב.

10:30 בבוקר.

ברכבת לכיוון מחלף השלום. אני יכול לספור על שתי כפות ידיים את כמות הפעמים שהייתי בתחבורה ציבורית.

הרכבת מפוצצת באנשים, בחיילים, ובפרט בחיילות. 

אלו שעמדו, או ישבו, לבדן, מוקפות בגברים, מכל הגילאים, שגם הם, כמוהן, מחכים לתחנה שלהם. רק אלוהים יודע מה עובר לכל אחד ואחת בראש.

מהצד, הן נראות עם פנים רציניות, משתדלות שלא ליצור קשר עין עם איש. נראות כאילו שומרות על עצמן מאיזה איום, כאילו היו עופר רך שרק נולד בסוואנה.

והגברים? נראים בטוחים בעצמם, עומדים בביטחון, כאילו היו אריות בשטחים הפתוחים של אפריקה.

והבמבי הקטנה בין כולם, שומרת על עצמה, ספק מרגישה מאויימת, ספק מרגישה משהו.

יש טורפים ויש טרף. ברכבת, במסיבות, בכלוב, בחיים.

הטורפים רוצים לצוד את הטרף הבא. לספק את הרעב החייתי, ולא יבחלו כמעט בשום אמצעי כדי להשיג את המטרה.

והבמבי? רק רוצה לשמור על עצמה מהטורפים, ולהגיע למקום מבטחים בשלום.

בסוף, באופן פרדוקסלי, הטורף נשאר רעב, והבמבי נשארת ללא ביטחון. 

הכלוב כסוואנה.

אני מוח, בשביל העניין,

אני לשון, בשביל לענג,

אני לב, כדי שיהיה מה לתת,

אני ידיים, בשביל לחבק,

ולבסוף אני זין,

בשביל שאוכל לגרום לך להעיר את השכנים.

ומה את?

משהו שאני ממש, אבל ממש גרוע בו-

דחיית סיפוקים.

אם היה אפשר את הכל כאן ועכשיו, 

העולם היה ורוד יותר.

ככול שקורא יותר תגובות בבלוגים של אנשים, כך יותר מצליח להבין איזה גברים יש כאן, ומה בעצם נשים עוברות. 

עם איזה סגנון דיבור מתמודדות, רמת האינטיליגנציה, קלאס, צורת פניה ושיח.. אללה ירחם. 

יותר ויותר מובן מאיפה צמחו החשדנות וההכללה.

ונותר רק לומר-

שיהיה לנו בהצלחה,

ובשם המין הגברי,

נבקש כולנו סליחה.