10:30 בבוקר.
ברכבת לכיוון מחלף השלום. אני יכול לספור על שתי כפות ידיים את כמות הפעמים שהייתי בתחבורה ציבורית.
הרכבת מפוצצת באנשים, בחיילים, ובפרט בחיילות.
אלו שעמדו, או ישבו, לבדן, מוקפות בגברים, מכל הגילאים, שגם הם, כמוהן, מחכים לתחנה שלהם. רק אלוהים יודע מה עובר לכל אחד ואחת בראש.
מהצד, הן נראות עם פנים רציניות, משתדלות שלא ליצור קשר עין עם איש. נראות כאילו שומרות על עצמן מאיזה איום, כאילו היו עופר רך שרק נולד בסוואנה.
והגברים? נראים בטוחים בעצמם, עומדים בביטחון, כאילו היו אריות בשטחים הפתוחים של אפריקה.
והבמבי הקטנה בין כולם, שומרת על עצמה, ספק מרגישה מאויימת, ספק מרגישה משהו.
יש טורפים ויש טרף. ברכבת, במסיבות, בכלוב, בחיים.
הטורפים רוצים לצוד את הטרף הבא. לספק את הרעב החייתי, ולא יבחלו כמעט בשום אמצעי כדי להשיג את המטרה.
והבמבי? רק רוצה לשמור על עצמה מהטורפים, ולהגיע למקום מבטחים בשלום.
בסוף, באופן פרדוקסלי, הטורף נשאר רעב, והבמבי נשארת ללא ביטחון.
הכלוב כסוואנה.