|
|
|
And she sings "I want to know what love is but, it .seems to come with so much pain
If no one wants to show me,
"it seems easier just to run away
.Well.. I've never run away from anything
And I'm not starting now.
בעולם פנטזיונרי, אי שם בדימיון של אחד מהספרים היותר עמוקים, יש מקום מיוחד, מקום המתנה. המקום האיום ששם כולם רק מחכים.
מחכים לרכבת, לגשם לקור,
מחכים בישיבה או עומדים בתור,
מחכים למכתב, מחכים לבשורה,
מחכים שתצמח על ראשם שערה,
מחכים ל"כן" מחכים ל"לא",
כל אחד מחכה לעניין שלו.
לפגישה חדשה, לערב חג,
חכה מחכה לתפוס איזה דג,
מחכים לרוח שתעיף עפיפון,
לדוד שיבוא, לצלצול פעמון,
שימריא המטוס, שירתחו כבר המים,
אנשים מחכים לזוג מכנסיים,
לעוד הזדמנות, לשרשרת פנינים,
מחכים, מחכים, ממתינים, ממתינים.
"מקום ההמתנה" המודרני מסתתר מאחורי הצהרות שונות של "זה פשוט יבוא לבד", שמרגישות כמו הגנה, בחירה עצמאית שלא להיות תלוי בחיפוש אחר משהו.
אבל אף אחד לא באמת רוצה להישאר לבד. גם לא בתחושה הפנימית, למרות שמבחוץ לכאורה נראה שיש הכל.
לפעמים ההצהרה שאנחנו 'בדיוק במקום שטוב לנו בו' היא רק דרך אחרת להגן על הלב מהסיכון שבחיפוש אקטיבי. זה סוג של המתנה פסיבית, ציפייה שהדבר הנכון פשוט "יקרה" מעצמו, בלי שנצטרך להסתכן בלהיות פגיעים או לקחת חלק פעיל בחיפוש.
ד"ר סוס קובע נחרצות, שזה לא בשבילנו.
כי כשממתינים בפינה ומוגנים מאחורי מילים, פרופילים ופוסטים, החיים פשוט עוברים ליד, במקום לחיות אותם במלואם.
כדי להגיע למקומות נפלאים, צריך להפסיק לחכות שהמזל יקיש בדלת, ופשוט
לצאת לדרך.
"גבר, גבר",
מבשל,
חדר כושר,
דאן 1 ג'ו ג'יטסו, mma,
1.8,
רחב,
חזק,
רגיש,
מתרגש,
מסרטים,
ובוכה כשמתרגש משיר שמזכיר לי את האנשים היקרים לי שמתבגרים.
אז,
היום.
היום זה היה ג'יימס בלאנט שריגש אותי.
מילים על אבא, על פרידה, על "מפלצות" שכבר לא מפחידות ילדים אלא גברים בוגרים.
פתאום הכתפיים הרחבות מרגישות צרות מדי מכדי להכיל את הגעגוע.
פתאום הידיים שיודעות להילחם, רק רוצות להחזיק הליכון של מישהו אחר.
כי בסוף, ולזה לא הכינו אותי באף לחימה, שום חגורה שחורה לא מגנה עליך מהרגע הזה שבו הגיבור שלך הופך לעייף.
זה לא חולשה.
זו האנושיות והפגיעות הכי חשופות שיש לי.
לבכות על הזמן שעובר,
לחשוש ממה שהעתיד יפגיש אותי להתמודד מולו,
ולאהוב עד שכואב.
במקום להקשיב, נוטים לתת עצות ולנסות לתקן.
יש עוצמה מרפאת בנוכחות שקטה שלא מנסה להניע אותנו קדימה לפני שהלב מוכן, אלא רק מחממת לנו את הגב בשקט עם ליטוף או סתם קירבה.
זה בדיוק החשיבות והכוח של ההקשבה על המילים והניסיון לעזור לאחר. הידיעה שמישהו מוכן להחזיק איתנו את הכאב שלנו, בלי לבקש מאיתנו לשנות או להשתנות.
בסוף, מה שבאמת בונה אותנו מחדש היא לא היד שמרימה את הקוביות של החיים שלנו שהתפזרו,
אלא הלב שבחר להישאר, ורק להקשיב, כשהכל מסביב קרס.
And you're listening to the sound
Of my breaking heart
לפעמים נדמה שהעולם מתחלק לשני מחנות שמתבוננים זה על זה בערגה, ושניהם טועים באותה מידה.
בצד אחד עומדים הבודדים. אלו שהגיעו לגיל "מבוגר" בלי שמצאו את החצי השני. הם חיים במה שרבים מגדירים כ"חופש מוחלט". אין מי שיגיד להם מה לעשות, מתי לחזור, או איך לבזבז את הכסף. הם יכולים לטוס מחר בבוקר לקצה העולם בלי לתת דין וחשבון לאיש.
אבל עבורם, החופש הזה הוא לא פריבילגיה, הוא כורח. השקט בבית הוא לא מנוחה, הוא רעש מחריש אוזניים של היעדר עדות של מישהו אחר משמעותי. כשקורה להם משהו נפלא או משהו נורא, והאדם הראשון שהם רוצים לספר לו פשוט לא קיים, החופש מאבד את המשמעות שלו. הם היו נותנים הכל כדי שמישהו "יפריע" להם, יתווכח איתם על צבע הספה, או פשוט יחכה להם בסוף היום. הם מחפשים משמעות בתוך ים של חופש ריק.
מהצד השני, עומדים הנשואים וההורים. אלו שטובעים בתוך "עודף מטלות". עבודה, בן זוג, ילדים, לוגיסטיקה שלא נגמרת. הם מרגישים שהם הלכו לאיבוד בתוך התפקידים של עצמם. הם "מכונות" של נתינה, וחסרים להם נואשות רגעים של נחת, של שקט, של פשוט להיות "אני" בלי שמישהו ירצה מהם משהו.
הם מסתכלים החוצה, על אותם אנשים בודדים עם החופש המוחלט, וחולמים על הלילה האחד הזה של שינה רציפה או על הסופ"ש שבו הם אדונים לעצמם. הם לא מבינים שהחופש שהם כה כמהים אליו, הוא המבצר שבו הצד השני מרגיש כלוא.
עבור חלק מהנשואים, תחושת המחנק הזו מובילה לפתרונות לא שגרתיים. למשל, ההחלטה לייצר "איים של חופש" בתוך המחויבות על ידי פתיחת הנישואים. הרעיון נשמע מבטיח, לשמור על הבית, על המשמעות, אבל לאפשר פתחי אוורור רגשיים ומיניים בחוץ.
אבל כאן מתגלה פרדוקס חדש, כואב לא פחות. נישואים פתוחים הם לעיתים קרובות פתרון חיצוני לבעיה פנימית.
ביום הראשון, זה מרגיש כמו חופש מוחלט. ריגוש אדיר.
ביום למחרת, הכביסות הן אותן כביסות, התפקידים הם אותם תפקידים, והתביעות של החיים נשארות כבדות. ה"אי" הוא זמני מאוד, והים מסביב עדיין מרגיש סוער.
בדיוק כמו עם כל ריגוש אחר, גם כאן פועל מנגנון ה"הסתגלות ההדונית". סף הריגוש עולה. מה שפעם הרגיש כמו פיצוץ של חופש, הופך עם הזמן ל"נורמלי" החדש. כדי להשיג את אותה תחושת חיות ואוורור, זקוקים לריגוש חזק יותר, תכוף יותר. הנישואים הפתוחים הופכים להיות ריצה על הליכון, מוציאים המון אנרגיה, רצים מאוד מהר, אבל בסוף היום חוזרים לאותו חדר, עם אותה בדידות בתוך הביחד.
הבודד כמהה לשייכות, גם במחיר של אובדן החופש.
הנשוי כמהה לחופש, כי הוא מרגיש שאיבד את השייכות לעצמו, וגם ניסיון לפרק את המבצר על ידי "פתיחתו" לא בהכרח מעניק לו את השקט שהוא מחפש.
אולי המפתח הוא להבין שהדשא של השכן לא ירוק יותר, הוא פשוט סוג אחר של דשא, והחיפוש אחרי חופש חיצוני הוא לעיתים קרובות בריחה מהצורך לייצר שקט ומשמעות בתוך המקום שבו אנחנו נמצאים.
הטעות הגדולה שלנו היא המחשבה שחופש הוא "היעדר כבילה", שאם רק נסיר את המחויבות או נוסיף ריגושים, נהיה חופשיים. אבל המציאות מראה שחופש הוא תפיסה פנימית, לא מצב צבירה חיצוני.
חופש אמיתי הוא לא החופש לעשות מה שבא לי (כי גם לזה מתרגלים), אלא החופש להיות אני בתוך מה שאני עושה.
אדם חופשי הוא מי שלא מרגיש "כלוא" בתפקיד של האבא, בן הזוג או העובד, אלא מצליח למצוא את עצמו, את הבחירה שלו ואת החיות שלו בתוך הרגעים האפורים של היומיום.
החופש הוא היכולת להפסיק לחפש את ה"אי" בחוץ, ולהתחיל לבנות אותו בפנים.
בסוף, הטרגדיה היא שאנחנו מנסים לפתור בדידות של ה"לבד" על ידי חיפוש נואש אחר שייכות, ומצד שני מנסים לפתור מחנק של ה"ביחד" על ידי חיפוש נואש אחר חופש חיצוני,
כשבפועל, המפתח לשניהם נמצא ביכולת שלנו להעניק לעצמנו משמעות שלא תלויה בנסיבות. זה החופש האמיתי.
יש משהו אירוני, כמעט אכזרי, בלהרגיש בדידות דווקא כשיש לך "ביחד". אנחנו יושבים שם, בתוך המסגרת הזו שקראנו לה "נישואים פתוחים", ואני מוצא את עצמי תוהה – האם פתחנו את הדלת כדי להכניס אוויר, או שפשוט נתנו לחום לברוח החוצה?
אני מסתכל ימינה ושמאלה. הנישואים הסגורים, "הקלאסיים", נראים כמו מבצר שמור היטב מבחוץ, אבל הסטטיסטיקה לא משקרת. הבגידות שם הן כמעט ברירת מחדל, זעקה שקטה של אנשים שמחפשים ריגוש בתוך השגרה. אז מה עדיף? שקר מוסכם או אמת מכאיבה? האם אנחנו באמת בנויים למונוגמיה, או שאנחנו פשוט גרועים בלאהוב את מה שיש לנו?
ואז היא באה, עם הכמיהה הזו לחופש. חופש מוחלט. היא אומרת לי בעיניים נוצצות שאם היא הייתה הצעירה של היום, היא לא הייתה חותמת על הנייר הזה. היא מרגישה שהנישואים הם משקולת, עוגן שכובל אותה לקרקע בזמן שהיא רוצה לעוף.
אבל יש משהו שהיא מפספסת. משהו מהותי.
היא מסתכלת על הרווקות דרך משקפיים ורודים של "חופש", אבל היא לא מכירה את הצד השני של המטבע. היא לא מכירה את הבדידות המקפיאה של יום שישי בערב כשהטלפון שותק. היא לא מכירה את הריקנות של ה"לבד" האמיתי, זה שאין בו את האופציה להישען אחורה ולדעת שמישהו שם תופס אותך.
זה מזכיר לי אסטרונאוט שמרחף בחלל ומחובר בחבל לספינת האם. היא מרגישה שהחבל הזה מושך אותה, מגביל אותה, מונע ממנה לחקור את האינסוף. היא חולמת לנתק אותו כדי להיות "חופשייה". מה שהיא לא מבינה, זה שהחבל הזה הוא הדבר היחיד שמונע ממנה להיסחף אל תוך הריק האינסופי, הקפוא והשחור. היא רואה את הכוכבים; אני רואה את החמצן שעומד להיגמר.
היא רוצה את החופש של הרווקות, אבל היא שוכחת שהיא נהנית מהפריבילגיה הגדולה ביותר של הנישואים: הביטחון שיש לה לאן לחזור. היא לא יודעת כמה קר בחוץ בלי מעיל, כי היא מעולם לא באמת נאלצה לעמוד עירומה מול הסערה.
אז מה הטעם, אני שואל? אולי הטעם הוא להבין שהחופש האמיתי הוא לא לברוח מהביחד, אלא למצוא את הדרך לא להרגיש בודד בתוכו. אבל בינתיים, אני נשאר עם השאלה, והיא נשארת עם הפנטזיה על עולם שהיא לא באמת מכירה.
אף פעם לא הרגשתי לבד,
והערב זה קרה.
הרגשתי פשוט לבד.
המועקה משתלטת, הלב נקרע, והבטן מתהפכת.
תחושת הלבד היא משהו שלא חוויתי מעולם.
הערב זו הפעם הראשונה שלי. תחושה מוזרה, דבר שלא הכרתי מכולם.
ואת..
כמו חברה טובה, טובה, עזרת לי להעביר את הזמן הזה, הקלת, בעיקר הקשבת, זרקת מילה טובה או רעיון שגרם להרהר, ובעיקר הכלת.
כעת, התחושות הן אותן התחושות, אך במינון מעט יותר נמוך, עם תקווה לטוב שיהיה מחר.
אז תודה לך על זה שהפעם הראשונה שלי עם תחושת הלבד, עזרת לי להפוך אותה למשהו עם זיכרון טוב- את.
איך אמורים להגיב כשעובדת שלך לוחשת למנהלת שלך שאתה נראה טוב, ומוסיפה בקול רם לכל המשרד שאם אתעלף היא תתנדב לעשות לי הנשמה?
אין מילים.
זאת ממש הרגשה מוזרה.
גם אם זה לעבודה.
