|
|
|
היא לא רצתה לסיים, אפילו היתה מוכנה להיכנס אט אט לעולם שלי, להכניס את עצמה לעולמי, העיקר שאהיה שלה.
אבל השנים לימדו אותי כי מה שלא מגיע מבפנים, הופך למאולץ.
"אתה באמת מציאה", היא אמרה, ולא רצתה לוותר, אבל לא היתה ברירה והסוף מראש היה בלתי נמנע.
עבר קצת זמן ומדי פעם היא חסרה.
ובכל זאת אני מאמין, יודע, שעדיף היה כך.
בינתיים עדיף לבד, כי כמו שעברי שר, יותר טוב כלום מכמעט.
תמיד לנסות להציל את כל העולם, ובמיוחד נשים.
נמשך לתת חיבוק מנחם,
להעניק מילה טובה,
לנחם,
להיות שם עבור..
לעודד,
לגרום לחייך, לצחוק.
להפוך את העצב לאושר.
תמיד נמשך להיות המושיע ולהראות שיש עוד דברים טובים.
למה? רק אלוהים יודע.
שיש כל כך הרבה רווקים ורווקות?
כל אחד/ת יותר שרוט/ה מהשני/ה.
מה הפכנו להיות..
קצת שפיות (ואינטיליגנציה), כנראה שזה הרבה.
אנשים מונעים (לא רק, אלא גם) מפחד, הן לפעולה והן לחוסר פעולה, לשיתוק.
מי שטוען כי הוא לא מונע מפחד, משקר, בעיקר לעצמו. מצד שני, קשה להודות בפחד, אז ממציאים סיבות, תירוצים, אחרים.
הפחד הוא פחד להעז, להימנע, להתקרב ופחד להתרחק.
ואז האומץ נעלם, כי הפחד השתלט.
נותרה רק הפנטזיה למשהו שיקרה, אך לא יקרה, כי הפחד משתק.
רק מי שמעריכה ומזהה אומנות, מסתקרנת לחקור את הלובר.
ועדיין, למרות זאת, יש לך מדי פעם נקודות של חוסר ביטחון לגבי המראה שלך.
רק מראה שלעיתים אין קשר בין המציאות האובייקטיבית לבין התחושות הפנימיות שיש בתוכינו.
תמיד נחפש את הפגם, תמיד אנחנו גם נמצא אותו (כי אין מושלם) בזמן שאחרים בכלל לא רואים אותו. נכון לשני המינים, בעיקר בקרביכן, נשים.
*נכתב בעקבות פרופיל שנתקלתי בו, אבל לדעתי נכון לכל כך הרבה נוספים.
אני מפתיע את עצמי עם הראש הסוטה שיש לי.
מזל שאפשר למרוח חיוך יפה שמסתיר את כל מה שהנפש נמשכת אליו.
נתקלתי היום בשכנה החדשה שהגיעה לפני כמה ימים לבניין, וכעת גרה קומה מעל.
במילה? וואו.
וכמו בסרטים, מגיעה השכנה לבדה, ללא בן זוג.
עכשיו נותר לנסות לזהות אם היא ונילית או לא.
אני לא עושה אהבה.
אני עושה סקס.
שמה שמקווה למצוא,
פשוט לא קיים.
פעם אחת הברק הכה.
האם הוא יכול להכות פעמיים?
