No Name

יש שולחן אחד בבית הקפה השכונתי שתמיד מושך אותי.

פינתי, שני כיסאות, משקיף קצת על הרחוב, אבל שומר על פרטיות.

אני תמיד מתיישב באותו מקום, למרות שזה קצת מגוחך, הרי אף אחד לא שמר לי אותו, ובכל זאת, איכשהו הוא תמיד פנוי.

אף פעם לא ביקשתי כיסא נוסף, ובכל זאת, הוא תמיד שם.

המלצרים כבר לא שואלים אם יצטרף מישהו. רק מניחים תפריט לשניים, באיזה מן נימוס ישן ואוטומטי כזה, שמכבד את האפשרות.

יש בזה משהו נעים.

שהעולם מאפשר. הבית, המשפחה, בית הקפה.

שלא הכל צריך להיות מדויק או הגיוני.

שלפעמים, יש מקום שלא התמלא, ואתה רוצה שזה יקרה אבל טרם קרה — וזה בסדר.

היום שתיתי אספרסו כפול. היה חום מטורף.

ומישהו ליד השולחן ממול האזין בטלפון שלו לשיר, שיר שכמעט שכחתי שאני אוהב.

וזהו.

לא קרה כלום.

בינתיים.

עד שהכיסא השני, יתפס.