בעולם פנטזיונרי, אי שם בדימיון של אחד מהספרים היותר עמוקים, יש מקום מיוחד, מקום המתנה. המקום האיום ששם כולם רק מחכים.
מחכים לרכבת, לגשם לקור,
מחכים בישיבה או עומדים בתור,
מחכים למכתב, מחכים לבשורה,
מחכים שתצמח על ראשם שערה,
מחכים ל"כן" מחכים ל"לא",
כל אחד מחכה לעניין שלו.
לפגישה חדשה, לערב חג,
חכה מחכה לתפוס איזה דג,
מחכים לרוח שתעיף עפיפון,
לדוד שיבוא, לצלצול פעמון,
שימריא המטוס, שירתחו כבר המים,
אנשים מחכים לזוג מכנסיים,
לעוד הזדמנות, לשרשרת פנינים,
מחכים, מחכים, ממתינים, ממתינים.
"מקום ההמתנה" המודרני מסתתר מאחורי הצהרות שונות של "זה פשוט יבוא לבד", שמרגישות כמו הגנה, בחירה עצמאית שלא להיות תלוי בחיפוש אחר משהו.
אבל אף אחד לא באמת רוצה להישאר לבד. גם לא בתחושה הפנימית, למרות שמבחוץ לכאורה נראה שיש הכל.
לפעמים ההצהרה שאנחנו 'בדיוק במקום שטוב לנו בו' היא רק דרך אחרת להגן על הלב מהסיכון שבחיפוש אקטיבי. זה סוג של המתנה פסיבית, ציפייה שהדבר הנכון פשוט "יקרה" מעצמו, בלי שנצטרך להסתכן בלהיות פגיעים או לקחת חלק פעיל בחיפוש.
ד"ר סוס קובע נחרצות, שזה לא בשבילנו.
כי כשממתינים בפינה ומוגנים מאחורי מילים, פרופילים ופוסטים, החיים פשוט עוברים ליד, במקום לחיות אותם במלואם.
כדי להגיע למקומות נפלאים, צריך להפסיק לחכות שהמזל יקיש בדלת, ופשוט
לצאת לדרך.