בין בלוגיסטים

לעולם, אקדיש את חלקי הנאמן למען אלה המגלים מצוקה.

נעה בין חילופי משפטים קצרים לשתיקה.

כשאני עוברת על יד קיר גבוה (2 מטר בערך) כשאני עושה את ההליכה היומית, אני כל פעם מדמיינת אותו הדבר- איך אני מזנקת אליו, איך אני מנתרת אליו עם ידיים שמושטות אל על ולאחר מכן מטפסת עליו כך שרגל אחת תעלה והשניה בעיקבותיה. לא. עוד לא עשיתי את זה.
תוך כדי מחשבות על הטיפוס (הטיפוס על הקיר פשוט עלה בזמן שהנחתי את הראש על הכר) דימיינתי שאני מטפסת לא פחות מאשר על הבנין שלי עם כל מיני שפיצים תקועים בקיר....
[בדימיון זה היה סבבה לגמרי למרות שגם הרגשתי שהשקעתי מאמץ]

{קשה לי עכשיו שלא לצחוק}

על כל רצון אחד של אדון עולים בי לפחות שני רצונות עצמיים.
התובענות המוחלטת שלו מול הכוחות שלי- עוד תלמד אותי לרסן את עצמי.
מצב בעייתי וכמעט בלתי אפשרי.
/:

חולשה נובעת מן הרגש שטבוע בנו.
ברגע כזה, כל המערכת שלנו מתגמדת אל משהו שנראה גדול יותר מכדי להכילו (אולי הפחד תופס תאוצה ומשם הוא מטביע את ישותינו) ואז הקרקע "נשמטת " תחת רגלינו. ויש תחושת בילבול. כל מה שידענו לעומת מה שאנו מרגישים עכשיו.

אז לחשוב שאנחנו "מכונה" גאונית ומצד שני חסרי ביטחון כתוצאה משבריריותינו...?! לא. אני לא אקלע לסדק הזה.

המודעות שלנו לגבי מהותינו תוביל אותנו אל חוף המיבטחים.

לעולם שלנו שני רבדים:גלוי ונסתר. הגלוי - נשקף לעינינו ואילו הנסתר הוא דובר ה"אמת".

כמעט כמו שבני אדם הם כלים המבקשים להתמלא (בראיה עמוקה) כך תפקיד האדון בבדסמ, הופך אותו לאחראי ומעניק לשפחתו - שהיא כמו כלי, מבקשת להכיל את מאוויו של אדונה.

למדתי להתבונן בטבע (אני לא בטוחה אם לכנות אותו קסם,נס,או יופי אינסופי).
כך, התבוננתי פנימה ואני מרגישה חוסן פנימי. פשוט חזקה. (אולי זה בגלל שאני אוכלת חריף בלי סוף)
[ובדיוק עכשיו אני בטוחה שישנם כאלה שזה כל כך מפריע להם ובדיוק כאלה לא ישקטו, אלא ילחמו עד חורמה]

הבה נחסוך כאב ראש?! /:

...."תהו ובהו".....

אני רוצה לסכם שבועיים של שהותי כאן [אני מתייחסת לעניין של אדונים בלבד ולא לשאר הדברים] ולא קל , לא קל לי בכלל. שורה תחתונה -גם אם "אין חדש תחת השמש" אז לפחות אני אשמח להפתעות .

מהות חווית הבדס"מ שלי תהיה בנויה בצורה כזאת:
א) דרך הפתח הזה שאני ניכנסת, האדון ימתין לי מצידו השני כדי לקבל אותי.
ב) הוא יאסוף אותי ויעטוף אותי בהבנה , בחום , בסבלנותו.
ג) יפתח לי את עולמו וינסה להתחבר .מעצמו אליי.

אלה הצעדים הראשונים. לא יכול להיות אחרת. גם לא חוויתי סשנים בשביל לראות את סופו של התהליך ולכן החלק הזה הוא רק ההתחלה.
ואף אחד לא יכול להגיד שאני משלה את עצמי. כי אנ'לא.

היום אימי קראה לי בציניות -אחות רחמניא.
חוצמזה שאני רואה בזה כינוי גנאי, לא מספיק חזיתות נפתחות אצלי כמו כלום, היא מוסיפה לי חזית חדשה.

עכשיו לא נותר לי אלא לבחור- למתוח בחוזקה רשת ביטחון או לשוב לעמדת יורה בכיתת יורים.