בכל פעם שנפגשנו היית מכריזה לי "תספר לי" כמו ילדה קטנה שרצה עם ספר לאימא "אבא בלאגן" ואני הייתי מגלגל עיניים ומקרב אותך קרוב, יד חובקת מתחת לאמצע שבין השכמות.
הייתי מפסק את רגלייך עם היד השנייה מקרב שפתיי לאוזנך וחושף קצת שיניים. נשיפה ראשונה, נשיפה שנייה הייתי מרגיש איך עינייך נעצמות ונדמה תמיד שספרת נשימותיי שמא תהיה זו האחרונה שתשמעי. אני חושב שהפעם הראשונה כשהבנתי את הפוטנציאל בלספר לך הייתה הפעם ההיא כשחזרתי הבייתה, נחת בספה בעיניים עצומות והתקרבתי. באוזן לחשתי לך בשקט "קיבלתי קידום" ואת חייכת והצמדת קרוב יותר את האוזן לשפתיי ואמרת, "ספר לי". התחלתי לנשוף בעדינות ואת משכת את ידיי אל בין רגלייך ואמרת "ככה" ופתאום אני מכופף, לוחש לך באוזן על הפגישה בה הודיעו לי על הקידום, על הנסיעה לבית, על כמה שאני שמח שיש לי אותך לתמיכה וידיי מעסות אותך במעגליות.
לאט ובעדינות הרחבתי פיסוקך ואני ממשיך לספר לך על כמה כואב לי החשש לאבד, כמה הייתי רוצה להתגבר, בין אנחה לאנחה אני מספר לך כמה את יפה וכמה אנחנו טובים, כמה אני שונא שהכעס ממלא את הראש שלי, אני מספר לך את מזג האוויר בשבוע האחרון ואת הרעב להצלחה ואני מספר לך על אימא שלי שבכתה. את מתחילה לשאוף ולנשוף כבד יותר, מהר יותר, ואני רק מספר לך שאני רעב לעוד אהבה ממך ואני רוצה רק חיבוק ואיך אני שבור מזה שבמלחמה האחרונה כולם נהרגו לי. אני מספר לך תוך כדי על כמה קשה היה להתגבר וכמה קשה פי כמה היה להתבגר אני מוסיף גם מעט על זה שאני חושב שלהתבגר ולהתגבר והמילה גבר הן כל כך דומות כי זהו תפקידנו בעולם, לנשוך את השפתיים ולחכות לתורנו ולתת לך אולי איזה רגע של נחת כי כשהידיים שלי בין הרגליים שלך אני יכול לספר לך. אני מבין את הפוטנציאל הגלום בשתיקה המילית ובחוסר יכולת שלך לתת תשובות קוהרנטיות ולהתווכח.
בתוך בליל של מילים את נאבדת שוב, לא תמיד את זוכרת שסיפרתי לך על נושא שכאב ואני כל כך שמח שזה נשאר מאחור ושברגע הזה את פשוט יכולה לשמוע אבל לא לחשוב. אולי, אפילו לשמוע את לא יכולה, אולי אפילו אז נסתמות אוזנייך וכל שרירייך דרוכים לקבל את הכאב שלי שאני מספר ואת האושר שלך שאני מעסה. את ממתינה זה שנים לכל פעם שאספר, אוספת קרעים של מידע שלא נשכח ממך מהפעמים שכן סיפרתי. כבר עשור אני נושך שפתיים מספר ומחכה לתורי. שבוע שעבר, כאשר סיפרתי אמרת לי "שמעתי הכל". מהבהלה, לא הגיע החיבוק, אותו אחד שרציתי ממך ולא שמעת כשסיפרתי בפעם הראשונה. הסתכלתי עלייך ובסבר פנים חמור הפסקתי לספר והתחלתי לצעוק ולבכות ולצחוק. "אני מחכה לך עשור" צעקתי עלייך אך ישבת שם בשקט מחוייכת ועם רגליים פסוקות ידייך בין רגלייך ואמרת "אל תפסיק" ואני ישבתי ובכיתי וצעקתי את נפשי בעוד גופך רועדד מעונג פיזי והחיוך שלך מתנשא על פנייך. שנאתי אותך שנתת לתור שלי להגיע ולא הסתפקת במה שנתתי. כאב לי כל כך שהיה צריך כל הזמן עוד.זעקתי את נשמתי, נע בין בכי לצחוק טרוד וכועס. הפסקת, יותר לא היה לי מה לספר או לצעוק או לכעוס, ובין כל הדברים שנאמרו רק שמעת את "אני אוהב אותך". הרצפה הייתה רטובה וכך גם פניי מדמעות. את קמת, מתנודדת ואמרת "גם אני אותך".
לחשתי לך באוזן "תספרי לי". עשור חיכית שאבקש אך מרוב שחיכית כבר לא היה מה לספר. פתחת את פיך ומתוכו יצאה מילה אחת -
"לבד".