המרכז לביטוח שלום

ואולי הגיע הזמן שיגיעו לבאז'

אמרו הגברים פעמים רבות, תוקפים מכל זווית את המסיכה הזאת. מדי פעם מצליח איזה אחד לנפץ איזה חתיכה. הבעיה היא לא הניפוץ, אלא הקילוף.

ככל שמתגבר האמון בעצמי ובערכי ככה החתיכות שנותרות של המסיכה שלי נדבקות חזק יותר, משל היה להן נעצים בפנים שלי, מסתירות עיניים דומעות כבר תקופה, הומור מריר, ערגה ונחת. כל פיסה קטנה של חרסינה המוטמעת כבר בעורי שלי, כאילו היו לה טופרים, כשנפגעת קצת מאיזה ניפוץ קטן, חסר לה גם איזה חפירה קטנה, אולי פינצטה. הם אף פעם לא שם להוציא את חלקי החרסינה שניפצו בפניי המדממות, למסיכות מתנפצות אין אפטרקייר, רק עילבון ואת החלקים האלו עליי לקלף לבד, כך נראה כאב. להכיר במה שמתחת לחתיכות המסיכה הזאת זה מרגש אבל כואב. כמה זמן לא נחשפתי אל עצמי. 

צולל חופשי ללא מצנח,

לכל הכיוונים נפתח,

והתשוקה לכל כיוון אותי הורסת,

כך שבינתיים אני נח,

כך כמו שאני מונח

כשהתאוצה שמעלי שוב ושוב דורסת.

עני ורש ומרושרש,

מביט בנשל הנחש.

לו רק יכולתי גם אני כך להגיח.

בהשילי בלי כל חשש,

תרבות של עור אשר יבש,

וכמו חדש למחוז חפצי אגיע.

מ. אריאל, "נשל הנחש"

כל כך אהבתי מה שלבשתי שלא יכלתי למנוע מכם, אמחק אחר כך

מראיינת אנשים להיות המאמני כושר הצמודים שלי עד המטרה, thicc and built

סופרפינק

לא נראלי שיש עוד מה להגיד

ובתמורה להיותכם קוראים, קבלו תמונה שלי יוצאת לקרב:

ברצוני גם לומר ש... גברים אתם אחלה, אני אוהבת אתכם, אני מצטערת שזו תקופה קשה לחלקכם להרגיש בטוחים בגבריותכם, אני מצטערת עוד יותר שחלקכם נקמניים בנו, הנשים, על שנשים רבות מדירות אתכן בשל תחושת פחד וחרדה במרחב הציבורי והאישי. אין אשמים, רק מחסור באהבה. פיס אנד לאב.

כן גם לי מותר להיות עילגת קצת. תמודדו, קצת ניו אייג'.

אה, ואימא שלכם זונה, xoxo

Oral-B

באתי לצלם את השמיים והטבע, מודיעין, הכל פורח, עשיתי פקל קפה תחת איזה עץ רימון עצום וישן

להלן הטבע:

והיום שלי השתנה כשהמצלמה לרגע כוונה לתוך העיניים שלי והפנים היפות ופתאום הבנתי שאני מעריכה את זה יותר מאת הטבע, רגע כזה של הוקרת תודה על שאני ממש כמו הפרחים היפים אבל יקרה לי יותר:)

אחלה יום.

תקמח אותי מאמייייי

איטלקיה.