בכל פעם שדיברתי שלא בבטחון הוא היה מוציא לי כרטיס אדום.
בכל פעם ששתקתי כשרצה שאדבר הוא היה מוציא כרטיס צהוב.
שם בין שני הכרטיסים האלה התמקמו חיי, סתמיים או חשובים ככל שיהיו, המילים שלי מקבלות תשומת לב וכך גם השתיקה. זה כמו איזה דיל יוקרתי על הגרון שלי. כאשר הפה נפתח, המילים נשקלות ומחירן הוא בזהב ופנינים יקרות. פי מפיק מרגליות בלבד למעט הפעמים, בהן הוא מפיק כרטיס אדום.
כרטיס אדום ניתן לי כשלא אמרתי דברים חכמים, כשאמרתי דברים ללא ביסוס, כשגמגמתי, כרטיס אדום ניתן לי כשויתרתי או נעתקה נשימתי באמצע מילה, לפעמים כרטיס אדום ניתן לי כי צעקתי במקום לדבר באופן חד ורגוע.
כמות המילים נספרה במדוייק ועל כל מילה ניתן גזר דין והרעב לשתיקה גדל מרגע לרגע אך עליו ניתן כרטיס צהוב ועל כל מרגלית אקבל את משקלה בזהב ופי מפיק מרגליות ועל כן איך אוכל להפסיק לדבר מילים יפות כל כך וחכמות, מכווננות בדיוק לפי צרכי השומע?
לשתוק יהיה הדבר הנכון לעשות ובין כרטיס צהוב לאדום אני מתווה לעצמי את המסלול הפתלולי של המנעות מדיבור ומהגייה של המילים הכתובות על השנאה שנוצרה כלפיי מילים שמכווננות בדיוק כדי להביע את החשש מלדבר על שנאה
לו רק היית אומר כמה אתה מעריך מילתי במקום לדבר על מילתך הקצרה, בהיותך ילוד בן 8 ימים, שאינה שווה כלום בין זוג כרטיסים ובתוך אישה שרוצה גם מילים ואהבה ועייפה משנאתך למילה ולמילה ומדרישות למילתה שלה בקצב שבו אינך מסוגל לדבר, אז, אולי, היה מצבי אחר.
