שלי על הבדסמ, לפני כמה שנים, היא לא אמרה מילים פשטניות כאלה כמו "כן" ו"לא" או אפילו "איכס" היא אמרה "בשביל מה?".
לרגע הרגשתי מבוטלת, מה זה "בשביל מה?"???, "כי זה כיף!" עניתי... היא אמרה "את אישה, לא משנה מה תעשי, את תתמסרי בסוף, איך שלא תסתכלי על זה".
היא צדקה לדעתי. בעיניי, רחמיות זאת מנתה של אישה. אישה שלא מכילה, לא מתמסרת, זאת אישה שאינה בוטחת בסביבתה, לא מתפתחת, לא יוצאת ממקומה כילדה. לא מאושרת. כן, אישה יכולה להיות מאושרת. אישה כוחה בלדעת לבטוח ולסלוח ובכך לחיות בשוויון נפש מוחלט, חזקה בעצמה. אין חוזק גדול יותר מלהתמסר ולוותר, לא לשלוט, לא לנהל, לנוח. כוחה של אישה הוא במנוחה וחום, ביצירת בית. אין לי בית.
כשאני חווה רגעים בהם אני מפקידה את נפשי בידיו של האחר, של חברה או רע, זה מחריד אותי, ולרוב גם משעשע. משעשע שורף כזה, משעשע שמתענגים עליו. לרגעים, אני מרשה לעצמי לשחק בבטחון.
אני מבינה היום שאת כל הסכנות שהבאתי על עצמי, את כל הסיפורים שאני מביאה על עצמי, משעשעים המעניינים ככל שיהיו זה כדי להמנע מהשלווה והבטחון.
"וכולם חולים על טראש ואף אחד לא מספר
ואז בשיחות סלון הם מדברים על לארס פון טרייר
ואיך שלא תסובב את זה
אני חולה על לארס פון טרייר
גם אם זה רע
גם אם אני גמורה
זה מבחירה
ואתה לא תחליט עלי,לא תחליט עלי
ואתה לא תציל אותי,לא תציל אותי לא" אניה בוקשטיין.
