רגע אחרי שהוצאת את המחטים מהגב שלי יצא לי לספר לך שאני מתחרטת על כל חיי.
אמרתי לך שהלוואי והייתי מחזירה את הגלגל לאחור ומספרת למתבגרת שהייתיי שאין לה מה להוכיח, שהיא לא צריכה לשכב עם אנשים, או לחוות חוויות קצה כדי לשכוח שכואב לה. שאין צורך לשכוח את עצמה ושהיא לא נלחמת בכלום חוץ מבטחנות רוח.
הייתי מספרת לה ברגישות יתרה איך עליה לערסל עצמה בכפפות משי כי אף אחד אחר לא יעשה את זה, ולזכור שהיא אחת במינה. הייתי מזכירה לה שילדות קשה משמעותה תמיד להסתכל על הסכנה בחדר ולהמשך אליה כי זה מה שמוכר. הייתי מזכירה לה שאוכל לא יעזור לה להמנע מהכאב ורק ייצר עוד כאב.
הייתי מחייכת אליה כמו האם שהייתי צריכה בין מיטה למיטה ובין כשלון לכשלון, ומזכירה לה שהשווי שלה לא נמדד בכמה כסף היא תכניס ושאם היא תסתכל על זה ככה, יקרו רק דברים רעים.
לו יכלתי לחזור ולדבר איתה, הייתי מזכירה לה שהיא רגישה, חלשה, חדה, שהיא לא אגרסיבית או מכאיבה, שהומור לא חייב להיות מנגנון הגנה והיא לא חייבת להיות חזקה מול אחרים. הייתי מספרת לה שלאורך חייה יהיו לה מגינים ושומעים והיא לא צריכה לצעוק הצילו כדי שיהיה מי שישמור עליה, הם נמצאים בסביבה והיא תצטרך להוקיר אותם , לחבק ולהכיל בכדי שיהיה להם מקום להשאר. המון להכיל. הייתי מספרת לה על הכלה ועל אינטימיות ועל איך שקיימת אהבה בלי אינטימיות ואינטימיות בלי אהבה, על זה שסקס זו לא אינטימיות ואינטימיות מתקיימת גם ללא סקס. הייתי מספרת לה על מהי חברות של עשרות שנים.
האמת היא שאני לא מתחרטת. אני לא מתחרטת שלמדתי את כל מה שיש לי להגיד לנערה ההיא, שהופכת יום יום להיות הבת הפנימית שבי בעוד אני נהפכת להיות האם. אני רק עצובה. אני עצובה עליה. מרחמת, חומלת וכואבת את הבת הזאת, שלא היה לה אותי כשהיא הייתה צריכה.