בערוגת הגינה

על הצלקת טפטפתי שעווה.
נוזל שהתמצק, מתמזג כמעט לגמרי עם צבע העור.
לרגע הצלקת נעלמת, עור מת חבוי מתחת לנר מת,
ואני יכולה לדמיין שהפצע מעולם לא היה,
לדמיין שהכאב היחיד שהיה שם אי פעם,
היה של כוויה ושל חום.
לא טפטפתי רק שם. גם את שאר הזרוע
כיסיתי בטיפות של שעווה מתקרשת.
כך איש - גם אני - לא יוכל לחשוד,
שיש מקום אחד מתחת לשעווה ולצריבה,
שבו שמורה גוויה של כאב ישן, חקוקה בעור.
בסוף השעווה התקררה וקילפתי אותה -
כי ככה אני, לא יכולה לא לקלף פצעים.
העור מתחת היה אדום, ומתוכו התבלטה הצלקת, לבנה.
ועל השעווה נשארה מוטבעת,
צלקת ראי בעור מזויף.