בערוגת הגינה

לכתוב פוסטים מהעבודה זה גועל נפש. התחלתי לכתוב פוסט בהפסקת הצהריים שלי ופתאום נכנס לי מישהו לחדר והייתי צריכה לסגור את החלון מהר בלי לשמור. מרגיז.
עופר לא היה היום. עדיין חולה. איכשהו, כל היום הזה נראה כל כך משעמם. אף פעם לא השתגעתי יותר מדי על העבודה הזאת (כלומר, בכל הותק ה"ענקי" של כמה חודשים שיש לי שם), אבל גם אף פעם לא חשבתי שאני עד כדי כך לא אוהבת אותה. הייתי ממש על קוצים עד שהיום הזה נגמר.
עכשיו אני שואלת את עצמי אם להתקשר לעופר כדי לשאול מה שלומו יהיה יותר מדי התמרחות. זאת כזאת שאלה של נקבה, אני יודעת, אבל אני לא רוצה להבריח אותו בהדבקות יתר.
להיות בחורה זה מקצוע קשה.

על הצלקת טפטפתי שעווה.
נוזל שהתמצק, מתמזג כמעט לגמרי עם צבע העור.
לרגע הצלקת נעלמת, עור מת חבוי מתחת לנר מת,
ואני יכולה לדמיין שהפצע מעולם לא היה,
לדמיין שהכאב היחיד שהיה שם אי פעם,
היה של כוויה ושל חום.
לא טפטפתי רק שם. גם את שאר הזרוע
כיסיתי בטיפות של שעווה מתקרשת.
כך איש - גם אני - לא יוכל לחשוד,
שיש מקום אחד מתחת לשעווה ולצריבה,
שבו שמורה גוויה של כאב ישן, חקוקה בעור.
בסוף השעווה התקררה וקילפתי אותה -
כי ככה אני, לא יכולה לא לקלף פצעים.
העור מתחת היה אדום, ומתוכו התבלטה הצלקת, לבנה.
ועל השעווה נשארה מוטבעת,
צלקת ראי בעור מזויף.

שפעת.
לעזאזל.
בשביל זה לא הצלחתי לישון חצי לילה?

הוא נורא נחמד אלי כל הזמן. הוא לא עושה לי שום תרגילים, רק מחייך מדי פעם חיוך שגורם לי לחשוד, למרות שאני אפילו לא בטוחה אם זה מוצדק לחשוד במשהו.
ואני מוצאת את עצמי במצב הטפשי שאני לא מעיזה לעשות לו שום תרגיל כי אני פוחדת שהוא יחזיר לי עליו מחר. מצד שני, אני כל הזמן נורא רוצה כן לעשות לו תרגיל, רק כדי להוכיח לו שהוא לא מפחיד אותי.
עוד מעט נגמר היום הזה. שיגמר כבר, ואני אהיה קצת פחות במתח. או במתח, אבל אחר. עד מחר.

רציתי שננעל נעליים גבוהות,
כי ממילא אנחנו כל הזמן
רומסים זה את זה.

רציתי שנלבש בגדי הסוואה,
כי ממילא אנחנו כל הזמן
מסתתרים זה מזה.

רציתי שנחבוש משקפי מראה,
כי ממילא אנחנו מחפשים זה בזה
רק את עצמנו.

אני לא יודעת למה כל כך חשוב לאנשים לדעת למה אני פה, ואיך הגעתי, ומאיפה. אבל שואלים את זה כל הזמן במסרים, אז אני עונה.
לפני הרבה זמן הפסקתי לגלוש באתרים כאלה ונשבעתי לא לחזור, בגלל דברים שקרו. השבועות האלה, כמו שאתם יודעים, שוות לתחת. אבל הרבה זמן נמנעתי.
לפני כמה זמן - אתם מכירים את זה, אני בטוחה שזה קרה גם לכם מתישהו - התחילו להשתלט עלי יותר מדי פנטזיות מהסוג "ההוא". חלק מזה קשור לעופר, שכבר סיפרתי עליו כאן (למי ששאל, לא באמת קוראים לו עופר. אני לא כזאת טפשה. כל השמות פה בדויים) והשטויות שאנחנו עושים אחד לשני במשרד (היו עוד הרבה דברים לפני שהתחלתי לכתוב פה), שהזכירו לי דברים שחסרים לי. חלק מזה קשור לי ולדברים שאני לא אצליח להרדים בי אפילו אם אני אנסה מאוד.
אז כבר כמה זמן אני גולשת בכלוב, אבל בתור גולשת אנונימית. רק בזמן האחרון התחלתי לקרוא בלוגים (בעיקר בלוג של חברה ששכנעה אותי שבלוגים זה מגניב) והחלטתי שגם אני רוצה בלוג. זה כל הסיפור המסעיר.

לא היה שום מעשה נקם מצד עופר. מצד שני, הוא הזמין אותי לארוחת ערב אצלו בבית, ביום שישי בערב, וכל הזמן הזה היה נדמה לי שאני רואה (אולי זה היה רק בדמיון שלי?) משהו ממזרי במבט שלו.
להכנס ללחץ?

זהו, אני הרוגה להיום. מישהי היתה חסרה וקיבלתי כמעט את כל המועמדים שלה בנוסף לעבודה הרגילה שלי. מחר, דברו איתי מחר.

נניח שאתם עופר. נניח שבאמצע ישיבה עם מישהו מהמשרד הוצאתם ניירות מהתיקיה ופתאום עפה מביניהם תמונה של מישהו שבמקרה דומה לכם (טוב, קצת, אם מסתכלים מרחוק ובעינים חצי עצומות) עם גאג בפה ומישהי עם קרופ ביד ועקבים ממש גבוהים דורכת לו על הזין. נניח שברגע האחרון הצלחתם להסתיר את התמונה הזאת ככה שמי שהיה איתכם לא ראה אותה, אתם מקווים.
כמה הייתם מתרגזים? 😄
ויותר חשוב - הייתם יודעים מי עשה את זה?
(אני מרגישה כל כך ילדותית. זה כיף).

היום נכנסתי למשרד שלי עם קפה ומצאתי שם את עופר, עומד עם שקית ביד ומסתכל על המדף של התיקיות. לא משנה במה אתם מתענינים בחיים, המדף של התיקיות ממש משעמם. שום סיכוי שהוא מצא שם משהו מענין. אבל עופר הרבה פעמים מחפש ניירות במשרד שלי, אז לא יכולתי להאשים אותו בכלום.
היה לי ברור שהוא עשה משהו במשרד שלי, וסתם עושה את עצמו תמים, אבל הסתכלתי מסביב ולא ראיתי שום סימן לשום דבר חריג. מה הוא כבר היה יכול לעשות?
אז התישבתי בכסא שלי.
בקיצור: למניאק היתה שקית ביד. השקית, מתברר, היתה מלאה קוביות קרח שהוא קנה בפיצוציה (הקולר במטבחון מקולקל ולא מקרר את המים, אז מחזיקים קוביות קרח בפריזר כדי שלא נשתה מים פושרים, איכסה). הוא הניח אותה על הכסא שלי עד שהוא קלט שאני מגיעה, והרים אותה מהר. ואז עשה את עצמו תמים.
הכסא שלי היה *קר*. התישבתי עליו ומייד קפצתי, ועופר התחיל לצחוק בטירוף.
האיש הזה, גבירותי ורבותי, הולך לחטוף. אני עוד לא יודעת איך, אבל הוא הולך לחטוף, ובגדול. אם יש לכם רעיונות, תביאו.

אתמול יצאתי לשתות משהו עם שירי. שירי זאת הבחורה שעבדה לפני במשרד שאני עובדת בו, והיא פחות או יותר סידרה לי את העבודה שם. היא אחת החברות הכי טובות שלי.
שני מטר מהבית של שירי יש פאב. זה יתרון גדול כשלא רוצים לנהוג שיכורים, ובכל זאת לא רוצים שאחד מהנוכחים יהיה הדפוק. אז הלכנו לשם, ושתינו, וצחקנו, ודירגנו ישבנים וכל מיני דברים כאלה.
ואז עלינו לבית של שירי וראינו סרט, ושירי התחילה לשלוח ידיים.
בעצם, לשלוח ידיים זה ביטוי ממש חלש למה שהיא עשתה. היא ניסתה להשכיב אותי, חד וחלק.
שירי לסבית. אני יודעת את זה מתמיד, בערך. אני לא. גם היא יודעת את זה מתמיד, בערך. היא אף פעם לא ניסתה כלום קודם. אני לא יודעת אם זה מזה ששתינו, או מהאווירה, או מה.
אתם מכירים את הקטע זה שבהתחלה אתם לא לגמרי בטוחים, ואחר כך אתם די בטוחים אבל לא נעים לכם לומר כלום, אז אתם נרתעים קצת, ואז זה לא עוזר, אז אתם מחליפים מקום, ואז גם זה לא עוזר? אז בשלב הזה צריך לומר משהו, נכון?
במקום להגיד משהו, צעקתי עליה. אני חושבת שזה כי נכנסתי ללחץ, כי הדבר הנכון לעשות בטח לא היה לצעוק עליה. יכולתי פשוט להגיד לה, כמו בן אדם מבוגר, שזה לא מתאים לי, וזהו. אבל צעקתי עליה, כי לא ידעתי איך להגיד את זה בשקט.
אחר כך השלמנו, אבל אני לא יכולה לא לחשוב שבפעם הבאה שנתראה יהיה לנו קשה מאוד להסתכל אחת לשניה בעיניים.
אם הייתי יודעת להגיד לא בלי להכנס מזה ללחץ, החלק המגעיל של לריב וכל זה לא היה קורה. זה כל כך טיפשי שאני לא יודעת. כל בן אדם מבוגר צריך לדעת להגיד לא כמו שצריך, אני חושבת.
איכס.