בערוגת הגינה

אתמול יצאתי לשתות משהו עם שירי. שירי זאת הבחורה שעבדה לפני במשרד שאני עובדת בו, והיא פחות או יותר סידרה לי את העבודה שם. היא אחת החברות הכי טובות שלי.
שני מטר מהבית של שירי יש פאב. זה יתרון גדול כשלא רוצים לנהוג שיכורים, ובכל זאת לא רוצים שאחד מהנוכחים יהיה הדפוק. אז הלכנו לשם, ושתינו, וצחקנו, ודירגנו ישבנים וכל מיני דברים כאלה.
ואז עלינו לבית של שירי וראינו סרט, ושירי התחילה לשלוח ידיים.
בעצם, לשלוח ידיים זה ביטוי ממש חלש למה שהיא עשתה. היא ניסתה להשכיב אותי, חד וחלק.
שירי לסבית. אני יודעת את זה מתמיד, בערך. אני לא. גם היא יודעת את זה מתמיד, בערך. היא אף פעם לא ניסתה כלום קודם. אני לא יודעת אם זה מזה ששתינו, או מהאווירה, או מה.
אתם מכירים את הקטע זה שבהתחלה אתם לא לגמרי בטוחים, ואחר כך אתם די בטוחים אבל לא נעים לכם לומר כלום, אז אתם נרתעים קצת, ואז זה לא עוזר, אז אתם מחליפים מקום, ואז גם זה לא עוזר? אז בשלב הזה צריך לומר משהו, נכון?
במקום להגיד משהו, צעקתי עליה. אני חושבת שזה כי נכנסתי ללחץ, כי הדבר הנכון לעשות בטח לא היה לצעוק עליה. יכולתי פשוט להגיד לה, כמו בן אדם מבוגר, שזה לא מתאים לי, וזהו. אבל צעקתי עליה, כי לא ידעתי איך להגיד את זה בשקט.
אחר כך השלמנו, אבל אני לא יכולה לא לחשוב שבפעם הבאה שנתראה יהיה לנו קשה מאוד להסתכל אחת לשניה בעיניים.
אם הייתי יודעת להגיד לא בלי להכנס מזה ללחץ, החלק המגעיל של לריב וכל זה לא היה קורה. זה כל כך טיפשי שאני לא יודעת. כל בן אדם מבוגר צריך לדעת להגיד לא כמו שצריך, אני חושבת.
איכס.