בערך מההתחלה של הקשר הבנת שיש לי אישיו עם הגמירות שלי. לא אלה שקשורות אליך ושאתה מייצר, אלה שאני לבד. בהתחלה דרשת (ובצדק) שליטה מלאה עליהן. דרשת שאבקש רשות, גם לאונן וגם לגמור. ובאמת שניסיתי. ניסיתי להיות ילדה טובה ולבקש, אבל לא תמיד הרשות ניתנה, או שלא היית זמין בשניה שרציתי, ואז בשניה המוח שלי נהיה ריק, והזונה שבי משתלטת עליי, ואני מחליטה להפר את ההוראה שלך ולעשות דין לעצמי.
בדרך כלל הגמירות האלה, הלא מאושרות, היו מבאסות. לא נהניתי, ורק חשבתי על איך שוב אני זונה חוצפנית, שלא עושה מה שאומרים לה, ובטח תהיה מאוכזב ממני. מנגד, גם היה לי ברור שאספר לך שזה קרה. שלא אוכל להסתיר ממך. כי מספיק לי מבט אחד שלך, והמילים פורצות ממני, חושפות את האמת במערומיה, וכמובן שמתלוות אליהן גם הדמעות.
אחרי כמה פעמים כאלה, ניהלנו שיחה רצינית, והחלטת שמאותו יום לא צריכה לבקש רשות, אבל כן צריכה לדווח לך אחרי שגומרת. וואו, איזו תחושת הקלה הרגשתי באותו יום. אבל כמובן, שבתור הזנזונת שאני, הדיווחים מהשטח היו מרובים, והרגשתי רע שוב. שהנה אני דורשת לגמור (כמעט) כל יום, ובאיזשהו מקום, אולי אני מאכזבת אותך. כן אשתף, שהגמירות האלה היו אלוהיות. פעם רק עם הדגדגן, ואז עם הפלאג, והויברטור הרוטט בכוס, ועם פורנו, ואז עם הדמיונות שלי, משחזרת בראש את הזיונים שלנו, את הזין שלך חודר לכל החורים שלי, ממלא אותי מבפנים.
ואז הגיע הסופ״ש הזה. החלטת שחוזרים למתווה הקודם, של לבקש רשות לאונן ולגמור. בהתחלה הייתי אופטימית. ביקשתי רשות ונתת והרגשתי טוב. ואז ביקשתי שוב. ושוב. יום אחרי יום. אמרת שאני מגזימה, ושלחת אותי לגמור 4 פעמים ב-4 שעות, עם מגילה של הנחיות והוראות הפעלה ובימוי; צעצועים, ופלאגים, ואטבי כביסה בציצי ובכוס, וצילומים, ובכל החדרים בבית. נהייתה לי סחרחורת רק מלקרוא את ההודעות ששלחת. והתחלתי להריץ בראש את התסריטים לאיך אעשה את זה וכמה.
אחרי הגמירה השנייה, שהייתה פסיכית, קרסתי. פשוט נרדמתי כמו שאני. התעוררתי פתאום 45 דקות לפני שנגמר הזמן והזדרזתי לבצע את הגמירה השלישית ולשלוח לך. ואז הבנתי שלא אספיק לרביעית, ולא אישרת הארכה, והגיעה השעה הנקובה, והבנתי שנכשלתי. שלא אצליח לבצע את המשימה שלך. יותר נכון, את העונש שלך. שלי.
עונש בדמות סופ״ש של גמירות, עונש שהולם את הזונה שאני.