אחת המטרות הברורות שהיו לי כשהתחלתי את הבלוג הזה, הייתה לתעד באמצעותו את המסע שלי בבדס״מ. הכל הרגיש לי חדש ושונה כל כך, נחשפתי לדברים שמעולם לא חשבתי שאעשה, ולכן הרגשתי שהכל חייב להיכתב. כדי לעבד את החוויות. כדי להאמין שזו באמת אני. כדי לזכור.
התוכנית הזו עבדה מצוין, עד לאחרונה שמשהו ״השתבש״: אני לא מצליחה לזכור את כל מה שאבא עושה לי, ולכן אני מתקשה לכתוב בבלוג. אני מניחה שזה גם קשור לעובדה שאבא משקה אותי ביין טעים, מעשן אותי (במידה כמובן) ומשגר לי אורגזמות אחת אחרי השניה עד שהמוח שלי משתנה למרקם נוזלי.
אני כן זוכרת חלקיקים של דברים (החשובים).
אני זוכרת שאבא זיין אותי בתחת. יותר נכון לומר שהוא ממש אנס את התחת שלי. אני שוכבת על הבטן מתחתיו והוא ננעץ בתוכי בלי הג׳ל, בלי רוק, רק גוף נוגע בגוף, וחור שמציית לפקודה להיפתח. וככה אבא פמפם אותי ואפילו הגניב לי נשיקה, עד שהוא גמר בתוכי.
אני זוכרת שמצצתי לאבא את הזין (מלא!), ליקקתי והצלחתי להכניס אותו עד הסוף, כמעט בלי להיחנק, מרטיבה אותו עם רוק תוך כדי שאבא מחזיק לי את השיער ודוחף בעדינות את הראש שלי למטה. כנראה שהאימונים מוכיחים את עצמם, כי ראיתי את אבא מסתכל עליי מלמעלה ונהנה, ואז הרגשתי את הגמירה שלו במורד הגרון שלי.
אני זוכרת את האצבעות המיומנות של אבא מטיילות על הגוף שלי, משתחלות להן לתוך החורים שלי שכבר מוכנים ורטובים בשבילו. אני זוכרת את הצרחות והגניחות שלי כשאבא מחדיר לי אותן אחת אחרי השניה, מחליף ביניהן, צובט לי את הציצי, חונק אותי במקביל, אני מתמסרת לאבדן השליטה ולאבדן האוויר, עוצמת עיניים ופוקחת אותן אחרי שניה שמרגישה כמו נצח, ורואה את אבא מחייך אליי.
אני זוכרת.
