שגר ושכח >>

בין גבעות ההזיה,  

ערפילים עולים על עיניים עייפות.  

חולמים את חלום הפלא,  

של יום אחד - לנפץ גבולות.

אל ים האין סוף זורק עצמי,  

מדמיין אופק רחוק ואחר.  

מתמכר לאשליות נצחיות,  

לרגע מתוק של שקר.

בעמקי היער הישן,  

הזכרונות פותחים שערים.  

הלב רץ, בלי מנוחה,  

לחפש שם, בין העננים.

אך בלילה שקט, כשירח זורח,  

המראה נחשפת באור.  

פנטזיה שהייתה,  

הייתה בעצם כאב נסתר.

מול צוק האמת, במבט עמוק,  

מוצא את עצמי שוב שם.  

הפצע הישן, שבלב לא נשכח,  

חי בלופ, מעגל סגור לעולם.