זה כבר כמה שבועות שאיני מתפקד במכון הכושר כפי שאני רגיל.
במקום להשקיע כרגיל בכל תרגיל , לעבוד ברצף ולהתמקד במה שאני עושה , אני שם לב שאני לוקח הפסקה משמעותית בין התרגילים השונים.
לפעמים אפילו איני מסוגל להשלים את העבודה על מכשיר מסוים .
היא מתפרצת.למחשבותיי ומסרבת לעזוב...
אני חושב עליה וקשה לי להמשיך ולתפקד שם.
הקריאה היא תשוקה מבחינתי, בין אם מדובר ברכישה של ידע מקצועי, ידע כללי או צלילה לתוך עלילה ובניית עולם דימיוני ומרתק.
זה כמה שבועות שאיני מסוגל להתרכז, קשה לי להתעמק בספר, להתמקד בקריאה ולהתמיד בה.
היא שוב מתגנבת למחשבותיי, קונה לה אחיזה חזקה בהן...
כך אי אפשר לקרוא...
יש לי מספר מצומצם של חברי ילדות נאמנים שהולכים איתי שנים רבות אחורה.
אני תמיד שמח לפגוש אותם, להיות איתם בקשר, להתעדכן.
זה כמה שבועות שפחות מעניין אותי להתעדכן, להיפגש איתם.
יותר מעניין אותי לחשוב עליה..איך היא נראית... נשמעת...על כמה היא נהדרת...
היא יושבת אצלי חזק בראש...
העבודה אצלי תמיד היתה במקום הראשון.
השקעה, עניין, ריכוז, רצינות...
זה כמה שבועות שלא קל לי בעבודה...אני מנסה, נלחם,משנס מותניים...
גם שם היא מסתננת למחשבותיי, קובעת את משכנה, מכה שורשים...
כל השיגרה שלי השתבשה, הרגליי הקבועים התערערו, הריכוז לא מה שהיה,אפילו התיאבון שלי ידע ימים יפים יותר...
אז למה טוב לי כל כך? מדוע נעים לי כפי שזמן רב לא היה?
איך זה שאני רוב הזמן במצב של ציפיה והתרגשות?
כיצד זה שאני מרגיש מין שקט פנימי,סוג של ביטחון שמצאתי את מקומי?
תודה לך על האושר שהכנסת לחיי, על הסיפוק והזכות שיש לי לשרת אותך ,על הרצון לעשות למענך, לדאוג לך, לשמח אותך ,להסיר כל דאגה מליבך.
זה כמה שבועות שזה המצב....
וזה עומד להישאר כך עוד זמן רב...עוד הרבה מאוד זמן...
