תהיות וצעצועים מצייצים

מה לא עושים כדי למלא חלל ריק בנפש עם קניות מיותרות? (אני מדברת גם על החלוק הזה וגם על המנוי, אבל רק אחד מהם ממש נעים ויפה עליי)

חברה ראתה את הסימן הסגול הענק שיש לי על היד אחרי האינפוזיה.

"אוי, זה נורא!"

"אני אוהבת איך אנחנו רואות תמונות של תחת מפורק מלא סימנים ודם ומוות ואנחנו אומרות 'יואו איזה חמוד איזה יופי זו אהבת אמת!' אבל סימן סגול מסכן בשביל משהו מציל חיים זה כבר מוגזם"

"נו אבל זה לא אותו הדבר ואת יודעת את זה! את לא יכולה להשוות מחט לתחת!"

שיחה אמיתית ואם אתם לא מאמינים שהיא קרתה באופן ספונטני לא איכפת לנו כי אנחנו יודעות שזה קרה באמת. אני פשוט חייבת לתעד את זה ואף אחד לא יגיד לי.

אלי אני יודעת שאת קוראת את זה ושתינו יודעות שאת ביוב מהלך מה את חשה

לצאת, לתפקד, לכתוב פה, להיות שמחה.

עברתי ניתוח (בחתיכה אחת פחות צביר תאים מסריח) ואני שונאת להרגיש נזקקת וחסרת אונים שלא בקטע קינקי.

אני מתגעגעת לראות את החברים שלי, לצאת למועדונים ומסיבות, כאילו הכל כרגיל. לחוות שוב את מה שלא חוויתי מעולם - להיות חלק מקבוצת חברים שבאמת איכפת להם ממני.

אני מתגעגעת להצליח לקום מהמיטה בפחות מדקה, לצאת לטייל סתם כי בא לי, אפילו ללכת לבית ספר ולהתלונן על המרצים המרגיזים שלי. למלא מים בבקבוק שלי זו משימה שלא חשבתי שתקשה עליי. נמאס לי לדמם כל הזמן ולהרגיש את הכאב דופק בדלת כל כמה שעות, מזכיר לי שהוא כאן כדי להשאר בתקופה הקרובה.

אני מתגעגעת למי שהייתי לפני כל הסערה. שמחה, שלמה, אוהבת, מרוגשת, נהנית מהדברים שאני עושה ביומיום. אני מתגעגעת לעצמי בריאה, או לפחות מזייפת טוב מספיק כדי לגרום לאחרים לראות אותי ככה. אני שונאת להיראות חלשה, לפתוח את עצמי, נכוויתי מספיק פעמים כדי שזה יהיה מקום לרתיעה. למרות שפעם אחר פעם, החברים שלי מוכיחים לי שהם כאן כדי להשאר, כאן בשבילי באמת, זה עדיין כל כך מפחיד.

עכשיו אני כבר לא מרגישה כלום, ריק ושקט.

אני יודעת שזה זמני - עד שאשיג מרשם לתרופות שלי ו/או לקנאביס, עד שאעבור את ההחלמה, עד שאסיים את הלימודים, עד שאסגר על מה טוב לי ומה אני רוצה בחיים. וכשכל אלה יגיעו, ייוצרו בעיות חדשות, שאתלונן עליהן בעתיד. אולי כאן, כנראה מול כל מי שיהיה מוכן להקשיב.

פשוט לפעמים קצת נמאס לי ואז אני מוציאה את זה בקינק שלי - ועכשיו אני מרגישה שאני מאבדת גם את זה.

לפחות הבלוג כאן עוד נשאר, להיות אוזן קשבת ריקנית.

התגעגעתי.

נראה לי אני צריכה הפסקה, חופש או לפחות סופ"ש ארוך ואמיתי בלי שום דבר לעשות.

רק התחילה השנה ואני מוצפת. אני לא פעילה פה כמו עד לא מזמן כי באמת שהלימודים חיסלו כל שבב של חיים שהיה לי.

באופן כללי אני חושבת לעשות הפסקה מהסצנה אבל אני לא יודעת אם אני מרגישה ככה מסיבה לגיטימית או שאני שוב מחפשת לברוח.

לפחות יש פסיכולוגית שאפשר לנסות להפיל עליה את האחראיות בקבלת ההחלטות עבורי.

לפעמים, המתנות הקטנות הן אלו שהכי נוגעות.

שיר שנשלט אהוב שלי כתב לי ♡ נשבעת שצחקתי בקול וזה אחד הדברים הכי מקסימים שקיבלתי כבר תקופה ארוכה ♡

יש כאלה שיגידו שאני מאונן כפייתי
אני מאשים את האלה שלי
יש לה רגליים ממש יפות
ולדחוף אותם לפה
אני לא יכול לחכות
היא אדם מקסים נחמד וקשוב
אמת בשבילי זה הכי חשוב
ותכלס היא לא מבקשת הרבה
מקסימום שוקו
אולי פופ יפה
אסיים שיר זה במשפט קצר
אני עבד לאלה שלי אני מאושר

נו, שנת הלימודים מתחדשת עוד פחות משבוע אז זה מתבקש.

שלא לדבר על זה שאני חווה את אחד התקפי המחזור הקשים ביותר שהיו לי כבר שנים, אז בטוח שזה מוסיף לחוויה.

אפילו לכתוב כבר אין לי חשק, וזה פעם היה המוצא שלי להכל. זה מרגיש חסר טעם ומיותר.

קשה לי, אני מבולבלת ואני מתגעגעת. הכל מרגיש בלתי אפשרי עכשיו, למרות שאני יודעת שזו תחושה שחוזרת על עצמה ואני מוכיחה שהיא סתם תחושה.

לפעמים באמת בא לי פשוט לזרוק הכל ולעשות מה שאני *רוצה* באותו הרגע, ולא מה שאני *צריכה*.

ובלי קשר בכלל בכלל, מי בא לטיול סובב אירופה ספונטני בשנייה שאני מתפטרת מהאוניברסיטה ומהחיים?

מתי היא בגדר משהו בריא? האם זה בסדר אם היא לא פוגעת באף אחד? ואם שני אנשים מכורים זה לזו, האם זו סיבה טובה מספיק להתחיל תהליך של גמילה?

מעולם לא חשבתי שמישהו נוסף יחלוק איתי את התחושה הזו, של ההתמכרות. האדם שאני הכי אוהבת בעולם, מרגישה בתסמיני גמילה בכל שנייה שהוא לא לצידי, מרגיש אותו הדבר. ואני דואגת.

הוא יקר לי, חשוב לי, אני רוצה את הטוב ביותר עבורו. ומה אם אני הסיבה לכך שרע לו?

אני מרגישה כאילו עקרו את הלב שלי וגרסו אותו לחתיכות קטנות.

שהוא בעצם הודעה ששלחתי לו ברגע נואש

I miss you.

I crave you.

I need you.

Nothing else is filling that hole in my chest and it burns, it hurts me.

I feel as if I'm getting consumed by my loneliness, by the lack of you, by my desperate need for something that is out of reach. I feel like I'm drowning.

And I kiss you goodnight, and wish you a good day every day. Some will say that's more than enough, that's more than I need to stay alive, but for some reason I feel like I'm constantly grasping at straws, trying to catch a breath.

You're my life support, you're my life, you're my everything. But I need to take a deep breath and dive back into that dreadful place for the lonesome.

לכמה כאן הייתה או עדיין יש פנטזיית "knotting" של זאבים? למה אתן.ם נמשכות.ים לזה? איך הייתם מנסים להגשים אותה בצורה הכי "אנושית" שיכולה להיות?

ידעת בדיוק מה להגיד, מה לעשות, איך לשחק בי. איכשהו זה היה הספייס הכי עמוק שנכנסתי אליו בחיים וכל זה קרה בהודעות ושיחת וידאו.

הדברים שגרמת לי להודות בהם, המחשבות הכי אפלות שלי מוגשות לפנייך על מגש של כסף ולך יש את החופש היצירתי לעשות בהן, ובי, כרצונך. אני כחומר ביד היוצר, ואתה עדין איתי, אך עדיין חסר מעצורים.

כל המילים בעולם לא יוכלו לתאר את מה שעברתי, כל תמונה שאצייר תחוויר לעומת הדבר האמיתי.

יש לי כל כך הרבה מזל.

מתנת יום הולדת מושלמת.