תהיות וצעצועים מצייצים

כל הזמן תוהים על משמעות של קעקועים. בכנות, המשמעות של חלק גדול מהקעקועים שלי היא שאני פשוט אוהבת את המדיה שמהם הם לקוחים, או כי זה נראה יפה, או כי יש לי בדיחה פנימית על מה שמקועקע עליי לנצח. אני אוהבת אומנות ואני אוהבת את מה שעיצב אותי להיות מי שאני, גם אם זה פוקימון או בובספוג או משהו שלכל אדם אחר נראה ילדותי או לא רציני.

את הקעקוע האחרון שלי עשיתי מתוך מקום אחר הפעם. חשבתי עליו כבר תקופה ולכל מי שסביבי אמרתי שזה בגלל שאני רוצה כבר קעקוע על התחת. מעבר לרצון המאוד רדוד הזה, שהוא לגמרי נכון, התחבא גם המון.

תמיד שנאתי את התחת שלי, את איך שהוא נראה, את איך שאני נראית. התביישתי להתפשט, להתהלך בבגד ים, התביישתי בעצמי.

הדמות שקעקעתי עזרה לי למצוא חמלה כלפי עצמי, גם מבחינה חיצונית וגם רגשית. למרות הביטחון שהוא הראה לכולם, ראיתי אותו מתמודד עם טראומה דומה לשלי, בדרכים כמעט זהות לשלי, והרגשתי צער. ראיתי אותו מלקה את עצמו ומתוסכל, בורח ומשקר, ולא יכולתי שלא להסתכל עליו ולצעוק על המסך ששום דבר מזה זו לא אשמתו.

בעודי כותבת את הפוסט הזה אני עם דמעות בעיניים, כי לקח לי בערך 20 שנים להגיד את המילים האלה לעצמי. ודמות מצוירת עזרה לי לעשות את זה. הבנתי שאם אני מסתכלת על הסיטואציה שלו מהצד וכועסת על מי שעשו לו את זה, מתוסכלת מזה שהוא מאשים את עצמו, בוכה עם הצער שלו, אני יכולה גם לסלוח לעצמי על מה שקרה לי. מה שנכפה עליי. מה שלא יקרה שוב.

כמה פואטי שאת הקעקוע הזה עשיתי ממש לפני יום ההולדת שלה, כמתנת יום הולדת עבורי. מפרסמת אותו אחרי שהעונה החדשה יצאה.

בגיל 20 נולדתי מחדש, קיבלתי סטירת לחי מצלצלת שהעירה אותי מהתרדמת ששקעתי בה עד אז. ראיתי באיזה בור נקברתי, בתהום של כאוס ואשמה. לא עוד. אני משתפרת כל יום, מצליחה להתגבר יותר כל יום, חיה יותר כל יום - in spite of her.

הפוסט הזה כל כך מבולבל וזו כבר הפעם השלישית או הרביעית שאני מנסה לכתוב אותו, אבל הוא חשוב לי; להחלמה שלי, לעצמי וגם למי מכם שמכירים אותי יותר ופחות ואיכשהו איכפת לכם.

גם אני תיכף אתנתק מהשלשלאות.

זה לא פייר שרק סיימתי תקופת מבחנים ונכנסנו למלחמה שוב.

לפחות משלימה חוסרים בפוקימון בזמן הפנוי בין הריצה למקלט.

גם ככה אני אסתמטית, אין לי באמת אוויר לנשימה ברגיל, אז לפחות תנו לי נפשית משהו.

מחר אני טסה אלייך ואשאיר עוד חתיכה מהלב שלי איתך.

אני כל כך אוהבת את החברים שלי שכאן, אבל אתה חסר לי כמו אוויר לנשימה. אני מרגישה תלויה בין שמיים וארץ, בין ישראל וארצות הברית.

אמרת לי אתמול לחבר תמונה לכל חלק ממני, לכל תואר שאתה מעניק לי, מפרק אותי לחתיכות שוב. כל אחת מיועדת לך ואתה דואג להרכיב אותי בחזרה בזהירות, 

****

זו הטיוטה האחרונה שכתבתי עלינו, מעולם לא פורסמה כי לא סיימתי אותה כמו שרואים.

היא יושבת אצלי בטיוטות כבר יותר משנתיים להערכתי.

היום החלטתי שאני מפרסמת אותה, ככה כמו שהיא, כי היום סגרתי את הפרק האחרון מולך. בתקווה שלא עוד. שזו תהיה השארית האחרונה.

אולי הרגשת שאני רצינית הפעם, אולי זה עוד אינסטינקט מחורבן שהקנית לעצמך אחרי כל הריבים, אבל  הכאבת בדיוק איפה שידעת שיכאב בפעם האחרונה.

אמרת בדיוק את מה שידעת שישאיר אותי מסוחררת מרוב עצב וכאב.

אבל אין לך את הכוח הזה עליי, לא עוד. נתתי לך יותר מסך כל המכלול שהוא אני, והחלטת לרמוס אותי. בידיעה מוחלטת, בדעה צלולה, פשוט לקחת את הלב שלי ושברת אותו שוב ושוב. פעם חשבתי שזה היה בהסכמה, פעם שיקרתי לעצמי שזה חלק מהעניין. אבל לא משנה כמה הזדמנויות נתתי, כמה ויתרתי על עצמי, כמה נתתי לעצמי להיות כלום ושום דבר רק כדי שלא תכעס ולא תתאכזב, שום דבר לא הספיק.

היום אני דואגת שאני לא אכעס על עצמי, שאני לא אתאכזב מעצמי, ודעתך לא משנה לי כמו פעם.

סגרתי את כל הקצוות הפתוחים מבחינתי, נעלתי את הדלת וחסמתי את החלונות.

אם תחליט אי פעם לא להיות כזה אידיוט, תבוא באמת על ארבע ותבכה מולי, על כל החרא שהאכלת אותי, אולי אני אחשוב על לסלוח לך. לא מעבר.

היו לנו המון זמנים טובים, ובאותה הנשימה בדיוק גם זמנים מאוד מאוד רעים. אני אשתדל לזכור את מה שהיה טוב ונעים, ולא את כל הפעמים האחרות.

אני הייתי בת זוג מדהימה חברה מדהימה, אשת הסוד שלך. אני בטוחה שאתה מתחרט.

אני הדבר הכי טוב שקרה לך, אתה אמרת את זה בעצמך, לא משנה כמה תנסה לשנות את הנרטיב.

כי אם יש אדם אחד שאתה מאמין לו, זה את עצמך.

נזכרתי בסשן האחרון שלי בתור בוטום. אני לא מרשה לעצמי להיות סאבית כמו פעם, אני מפחדת לשחרר את השליטה כי כל כך הרבה פעמים אנשים לקחו אותה והשתמשו בה כדי לרסק אותי.

זה היה פליי פארטי, מסיבת יום הולדת של חברה מהממת שאני אוהבת בכל ליבי. עם חברה אחרת שאוהבת בכל ליבי (יש לי הרבה מקום בלב, לא לשפוט).

הרשיתי לעצמי לשחרר כי הרגשתי בטוחה איתה, אמרתי לה שקשה לי בהתחלה והיא עיצבה את עצמה אליי ועם הזמן פשוט הרגישה אותי תוך כדי. לא ידעתי שאני יכולה להגיד שקשה לי ושדברים יהיו בסדר, שלא יכעסו או יתאכזבו ממני.

בכיתי המון אחרי הסשן הזה, לא כי כאב לי, בכיתי כי הרגשתי אהובה ללא תנאים. וכן, גם כאב לי, אבל כאב טוב, כזה שלא זכרתי שאני יכולה לחוות. לא יותר מדי, בדיוק במידה הנכונה. בדיוק כמה שאני מסוגלת, בדיוק כמה שנכון, כי היה לה איכפת.

אני אוהבת שגם אחרי שנים של ניסיון בבדסמ, אני לומדת דברים חדשים, כל פעם מחדש.

מקווה ליצור עוד הרבה רגעים שכאלה בהמשך.

הדבר המפלצתי הזה שמגיע פעם בחודש כמו רכבת בהתנגשות חזיתית. מזכיר לי שאני לא בן גם אם ממש ממש ארצה.

גם כשאני מרגיש הכי בן שיש, הכאב החד הזה, זה שלא משחרר, מזכיר לי שמגדר זה רק בראש.

מצד אחד, הרצון לשכב במיטה בחוסר מעש, לבכות על מר גורלי. מצד שני, לפשוט על המקרר הריק שלי ולאכול מה שגם לא בנוי לאכילה במצב הצבירה הנוכחי שלו.

לא ברור לי איך נקבות ביולוגיות מתפקדות כל חודש, שוב ושוב, ממשיכות כאילו כלום. רק על זה מגיע לנו לשלוט בעולם.

עד אז אני אלבש חולצות גדולות שמסתירות את הציצי, אדבר בלשון זכר עם עצמי ואדמיין שפשוט בעטו לי בביצים וזה לא הרחם שלי שזועק להמתת חסד.

למה אין אפשרות לקבל אוכל חם מביטוח לאומי? כבר ויתרתי על לקבל כסף בעקבות כל המגבלות שלי, אז שלפחות יתנו לי משהו יעיל אחר.

אני לא מפחדת יותר לבקש ואפילו לדרוש דברים שאני רוצה.

זה משתלם, ומשתלם גם לכם כי אתם מקבלים עכשיו תמונות שלי יפה בשמלות החדשות שקנו לי ♡

תודה לך, W, אתה יודע מי אתה (:

הוספתי בעצמי השלמה של הסכום כי בכל זאת, יכולה לפנק את עצמי אבל יותר כיף שעושים את זה עבורי (:

אין ספק שהתרגול הזה בפשוט לקבל אהבה ורצון טוב, הוא חשוב. אני יכולה להיות האישה החזקה והעצמאית שאני, בנוסף לעובדה שאני מאפשרת לאחרים קצת לדאוג לי לשם שינוי (:

מגיע לי, ואני יודעת שמגיע לי. אז למה לא פשוט לתת לאחרים לעשות את זה עבורי?

איזה כיף.

בונוס:

2 מתוך 4 שמלות בעלות כיסים. כולן מבד נעים ויפה. כולן יפות עליי ממש. בממוצע היו 250 שקלים לשמלה כולל משלוח מהיר בטירוף (יום שני הזמנתי, יום חמישי כבר קיבלתי אותן)

כשהוא שולח הודעה.

ידעתי שזה יגיע בקרוב, ועדיין לא הייתי מוכנה לזה.

אני כן מוכנה לשים את הפרק הזה מאחוריי, עם כל הכאב והאכזבה.

מגיע לי טוב יותר, הרבה יותר.

אני מפחדת, אבל גאה בעצמי שעומדת על שלי.

לזמנים טובים יותר, שבהם לא יכאב כל כך הרבה.

או מטומטם, או פשוט כזה שירצה לפנק אותי במלא קניות של שטויות?

כי אני אוהבת את הפינוקים שיוצאים לי מהכלוב ולפעמים גם לכם יוצאים דברים בתמורה אליהם.

רק סיימנו את בלאק פריידי ונכנסה לי המשכורת אבל אני כל כך רוצה שמלה חדשה וקשה לי להתאפק וגם כולן ממש יפות אז זה עוד יותר קשה

ויש את אלו שלא בהנחה אבל חלום שלי שמלה ירוקה ויש גם אחת שקוראים לה קלייר וכאילו זוט ליטרלי עני

אתם תראו יום אחד אני אגשים את חלום השמלה הירוקה שלי ואני אהיה כל כך פאקינג שווה

בלי קשר, ממליצה לכל לובשי ולובשות השמלות פה על הל באני. יש להם שמלות עם כיסים. # לא ממומן

אזהרת תוכן: אלימות, אונס, חוסר הסכמה, איזכורים של התעללות במשפחה, התמכרויות, מוות ועוד מלא דברים בסגנון הזה מחילה

אאחל לחייל בהצלחה כי הסיפור הזה תפס אותי לא מוכנה עם כמה שלא זכרתי שהוא קשוח יחסית למה שאני כותבת בדרך כלל 😂

Enough:

"ממתי זה? זה חדש?" הוא שאל כשהוא מעביר את ידו הרחבה בעדינות על צווארי.

“הלוואי." גיחכתי במרירות. אם הוא רק היה יודע.

“מה עשה לך את זה?" הוא המשיך בשאלות המגוחכות שלו, מנשק את דרכו מכתפיי לקצה סנטרי. הוא בטוח שזה מהעבודה. הוא בטוח שזה קרה ממשהו לא אנושי. זה חמוד.

“יצור שאני מאוד מקווה שלא אראה שוב בזמן הקרוב." התרחקתי ממנו, סירבתי להסתכל לו בעיניים. הוא היה רואה את החולשה שלי. הוא עלול היה לחשוב שזה באשמתו.

“למה לא סיפרת לי?" הוא הבין לבד למה התכוונתי. מעולה. אין צורך בהסברים.

“זה היה לפני הרבה שנים. אין צורך לפשפש במה שאינו רלוונטי, love." מלמלתי בחצי נהמה. הוא דוחף את האף שלו לאן שאני לא מרגיש בנוח. אני שונא להיות חסר אונים.

הוא לחץ מעט על הסימנים הכהים שעל צווארי. קול חרישי שרמז על כאב נפלט מבין שפתיי והוא אמר בקול נמוך, "זה ממש לא נראה ישן. מה קורה איתך, ג'ון?" הוא נשמע מודאג. זה לא עניין אותי. הוא עבר את הגבול. הוא כל כך רוצה לדעת? בסדר מבחינתי.

הורדתי את החולצה שלי והעיניים שלו נפערו לרווחה, כנראה מההלם. כל הגב שלי קושט בסימנים שחורים כמעט, צלקות, פצעים שלא טופלו כראוי... לא היה חסר דבר. "מה שקורה איתי, צ'אס, זה שהתרגלתי. לעומת זאת, לא התרגלתי לעובדה שאתה מחטט בעניינים שהם לא העסק שלך."

לבשתי את החולצה שלי ויצאתי מהחדר כשאני שומע מלמול של 'סליחה' מאחוריי.

הייתי ילד כשהוציאו אותי מהבית. לא יותר מבן עשר למיטב זיכרוני. לא חגגו לי ימי הולדת מעולם כך שהיה קצת קשה לעקוב. זה תמיד היה התירוץ שלי. הייתה לי אמא מתה ואבא שתיין. אבא שדאג להזכיר לי באופן קבוע מדי שבגללי אמא מתה.

הוא היה מאוד יצירתי. לפעמים הייתי מעביר את הלילה על הרצפה. תלוי בכמה הוא שתה.

לפעמים הייתי בטוח שהוא נהנה מזה. שהוא מודע למה שהוא עושה. שהוא רוצה לראות אותי במצבים האלה. אבל אהבתי אותו. אני עדיין אוהב אותו. במובן מסוים, הוא המשפחה שלי. דפוקה ככל שתהיה.

למדתי לסלוח.

רק לא לעצמי.

אפשר לומר שהייתה לי ילדות מאוד דרמטית. אבל אני חושב שזה מה שגרם לי לרצות להיות מוצלח כל כך במה שאני עושה. זה ממש לא השפיע על יכולות השיפוט שלי בכל אופן.

צ'אס מצא אותי מחוץ לבית על אבן גדולה, מטביע את מחשבותיי בסיגריה המי-יודע-כמה היום. הוא התיישב לידי ונאנח בקול.

"אני יכול לבקש סליחה?" הוא שאל בהיסוס, לוקח מידי את הסיגריה ומכבה אותה על האבן הקרה.

זו הייתה שעת ערב מוקדמת, זה היה הזמן שלי לנקות את הראש והוא הפריע לי.

נהמתי, מי הוא חושב שהוא? "ממתי אתה מבקש רשות?" הוא ידע בדיוק למה התכוונתי. או לפחות קיוויתי.

לא רציתי להוציא עליו את כל העצבים שלי אבל הוא הכריח אותי. לא הייתה לי זכות לכעוס עליו. "חוץ מזה, אני חושב שאני יכול לדאוג לבריאות שלי לבד, daddy." הדלקתי סיגריה נוספת ויכולתי להרגיש את המבט המודאג שלו סורק אותי.

“אני מצטער."

“you better be.”

הוא חזר הבייתה. ציפיתי לחום וקיבלתי סטירה. היו לי ציפיות גבוהות מדי.

“אתה חסר תועלת." הוא אמר לי בקרירות.

“אני יודע." ואחרי זה עוד סטירה שגרמה לי לצנוח בחבטה על רצפת הקרשים.

“ג'ון? ג'ון אתה מקשיב לי בכלל?"

“ברור, תמיד. אני לא רעב. תודה. תן לי רק לסיים את הסיגרייה, love, מבטיח לא להשאר בחוץ כשיחשיך." לא הייתי בטוח שזה מה שהבחור המזוקן שאל, אבל בדרך כלל האינסטינקטים שלי צדקו.

הוא הנהן ונשק למצחי, הוא נראה טרוד. ואני תוהה אם הוא באמת אמור לדאוג לי כל כך.

סיימתי את הסיגרייה וחזרתי פנימה. כבר לא מצאתי טעם להשאר בחוץ לבד. התיישבתי ליד שולחן העץ הגדול ופתחתי את אחד מספרי הקסמים שלי. קראתי מבלי להבין מילה, המחשבות שלי היו במקום אחר.

“אז, חזרת אליי?" צ'אס שאל ויכולתי לשמוע את הקול העוקצני שאמר לי את זה בעבר מהדהד בקולו. צ'אס גם שתה את אחד מבקבוקי הבירה שהיו במקרר כך שזה לא הוסיף לאווירה.

"לא הותרת לי ברירה." מלמלתי.

“למה אתה מתכוון?"

“כלום. אתה מפריע לי." קברתי את אפי עמוק יותר בתוך הספר. השפה הייתה זרה יותר מאי פעם.

הוא נאנח בדאגה והגיש את האוכל שחימם לפניי. "לא אכלת מהבוקר." זה מה שהוא חושב.

“אני לא רעב." לא אחרי אתמול.

“ג'ון בבקשה." הוא לקח את הספר מידיי והתיישב מולי. "דבר איתי. אני לא מסוגל לראות אותך ככה."

"זו לא אשמתך, צ'אס. מספיק." הסתכלתי לו בעיניים במבט חודר. אני מקווה עבורו שהוא יניח לזה.

הוא הניד בראשו, "איך שתרצה, שמוק." הוא ליטף את לחיי בעדינות והתקרב לנשיקה.

הוא השתנה מאז שהיא מתה. אם מישהו היה שומע. אם מישהו היה יודע. אם צ'אס היה יודע. הצעקות, התחנונים, הם הפכו עם הזמן לשגרה. והשגרה הפכה למשהו נסבל.

קשה לי להיות איתו, כשהוא רואה אבל לא יודע. מתחת לכל צלקת כבר אין כאב, יש סיפור.

קמתי בחדות וניגשתי לשידה שהכילה מספר בקבוקי שתייה מסוגים שונים. הוצאתי בקבוק ויסקי ומזגתי לשתי כוסות חצי מלאות בקרח. לא הייתי צריך לשאול או לדבר. הוא לקח מידי את אחת הכוסות בהנהון ושתה הכל בלגימה אחת.

“easy there, tiger.”

“אני בסדר." הוא השתעל, אולי מתחרט על כך.

“אני לא הייתי סומך על זה. באמת, מה איתך? איך אתה-?"

הוא קטע אותי, "אני בסדר, ג'ון. אני רק דואג לך."

“אתה יודע שזה..."

הוא שוב קטע אותי, מניח את הכוס שלו על השולחן בחוזקה. "זה מספיק." הוא נאנח ומזג לעצמו בפעם השנייה.

"סליחה. לא התכוונתי." אמרתי בשרבוב מילים. הוא חייך אליי חיוך קטן, "זה בסדר. אני יודע. גם לך זה לא קל." הוא סיים את הכוס השנייה והתכוון לשתות עוד אחת.

“היי, לזה כן התכוונתי." החזקתי את ידו תוך כדי שאני מרחיק את הבקבוק ממנו. "אל תגזים. אני לא אוהב שאתה שיכור."

הוא צחקק ומשך אותי אליו, מושיב אותי בגסות על ברכיו. "טוב, אז קצת מאוחר מדי לזה." הוא לקח בידו השנייה את הבקבוק ושתה ממנו ישירות. הוא כמעט סיים אותו, לעזאזל.

חייכתי חיוך מריר ולקחתי את הבקבוק מידו, "you wish you were drunk, love." הוא הרים אותי בקלילות רבה מדי והדביק אותי לקיר. הבקבוק החליק מבין אצבעותיי, כשעבר בי רעד מוכר מדי, והוא התנפץ על הרצפה.

"ג'יזס צ'א--!" הוא השתיק אותי עם נשיקה ארוכה, ארוכה מדי. שנאתי שהוא השתכר. הוא הזכיר לי ככה את אבא שלי. הוא לא תמיד שם לב למה שהוא עושה. הוא לא היה זוכר דבר ממה שהוא עשה מבלי לשם לב.

"אתה הרגת אותה!"

“אני מצטער- אתה יודע שלא..."

“שלא רצית בזה?! ואיך זה יעזור עכשיו?! היא מתה, ג'ון!"

“בבקשה... אל תשנא אותי... זו הייתה תאונה..."

הוא בעט בי בבטן, בשיא הכוח. והיה לו כוח. אלוהים, הוא יכול היה להיות ברוטאלי. הוא הסריח מאלכוהול. לא תכננתי לבכות, אבל זה קרה מבלי שהצלחתי לשלוט בזה.

“עכשיו כבר מאוחר מדי כדי לשנוא אותך. אתה לא בן אדם."

הוא תפס אותי מהשיער ומשך אותי לחצי עמידה. הרגליים שלי רעדו והייתי תלוי באוויר כמו בובה. ניסיתי לגרום לו לעזוב אותי אבל ידעתי שזה היה חסר תועלת. דיבור, או כוח פיזי, כבר ממש לא יעזרו פה. הרצפה הייתה מכוסה בדם אבל הפסקתי להתייחס לכאב לפני זמן רב מאוד. הוא גיחך, מסתכל לי עמוק בעיניים.

“אתה הסמרטוט שלי, שמעת?"

“y-yes daddy...”

דחפתי את הבחור המגודל ממני והתנשמתי במהירות, "בבקשה... לא עכשיו..." הצלחתי למלמל לפני שהוא חזר למקומו צמוד, כל כך צמוד אליי. לא הייתי מתנגד לזה כל כך אם זה היה בכל זמן אחר. רק לא עכשיו. בבקשה לא עכשיו. הזיכרונות ממה שקרה הטרידו אותי. הם צפו יותר ויותר. רציתי להקיא.

“אני אוהב אותך, ג'וני..." הוא לחש לתוך האוזן שלי, מתנשף קצת ולא מרפה ממני לרגע. "אני אוהב אותך כל כך..."

ובאותה החדות שבה הוא אסף אותי בעדינות מקודם, הוא זרק אותי בכוח על הרצפה שקושטה שברי זכוכית מהבקבוק השבור. נאנקתי בכאב. "צ'אס-" הצלחתי רק בקושי להגות את המילים. הזכוכיות עברו את החולצה שלי ונתקעו עמוק מדי בגב ובידיים שלי, כאילו הייתי עשוי חמאה.

הוא בכה. ולעזאזל, את הכאב הזה לא יכולתי לרסן. את הכאב הזה בלראות אותו ככה. לדעת שאני גרמתי לכאב שהוא חווה.

“אני כל כך מצטער..."

הוא גיחך, הוא נראה כל כך רע, וזה היה באשמתי, "זה לא יחזיר אותה לחיים, נכון? נכון ג'ון?"

“לא יכולנו לדעת שהיא עקבה אחרינו-"

“לא. אתה צודק. אבל יכולת לפחות לנסות להציל אותה." הוא הניח את אחת הרגליים שלו על בית החזה שלי ולחץ עליי, משכיב אותי לחלוטין על הרצפה בכניעה. "ובמקום זה, החלטת לברוח כמו האידיוט הפחדן שאתה. נכון ג'ון?"

“אמרתי לך— השד ההוא-"

הוא בעט בפניי, הרגשתי שהלחי שלי תהיה נפוחה לפחות לשבוע אחרי זה. אם הוא ישאיר אותי בחיים. הראש שלי הסתובב ויכולתי להרגיש את הלב שלי מאיים לצאת מהחזה שלי. הוא הפחיד אותי כל כך ככה.

“אני יודע שנלחמת בגרועים יותר. אני הייתי איתך כשנלחמת בגרועים יותר-" הוא השתתק לרגע, "אבל זו הייתה הבת שלי."

הדמעות כבר לא הקשיבו לי, היה להן רצון משל עצמן.

“אני אוהב אותך..." מלמלתי בקול חנוק. מנסה את מזלי, שלא היה רב.

“אני יודע." הוא גיחך, הוא יכול היה לשנות את היחס שלו בשנייה כשהוא שיכור כל כך, "עכשיו קום, תהיה ילד טוב. Show daddy how much you love him."

ולסיום פריים מהקומיקס המקורי כדי שאף אחד לא יגיד לי שהם לא קאנוניים. במיוחד כשג'ון הוא bi icon.

נתחיל במשהו עדין יחסית, כבר הכנתי את הטיוטה לסיפור השני שהוא משמעותית יותר מזעזע אז שלפחות יהיה אחד חמוד

קבלו עומואים שיכורים. זה סיפור לא גמור אבל אני אוהבת אותו ככה. הבהרה: הם לא אחים ביולוגיים בשום צורה, זה סיפור על הרובינים של באטמן כי אני חננה שלא תאמן

Drunken Dreams:

He was so goddamn beautiful.

His messy hair, his beautiful cobalt eyes, his smooth and soft skin.

The way he moved, talked, fought.

He was purely the definition of perfection.

Jason dragged Dick out of the bar, “c’mon big boy, you need to go to rehab or something.” The younger man said, picking Dick up and walking towards his brother’s apartment.

Dick giggled, playing with Jason’s hair, “I could totally say the same thing about you smoking.” He hugged Jason gently, “but I’m a good fucking brother, and I don’t nag you about stupid things like rehab or sleep or stop hitting this other guy...” he murmured as they got closer to Dick’s house.

Jason smiled, looking into his eyes, “at least my cigarettes don’t make me talk like an idiot, let alone act like one.”

Dick laughed, “he started it! He was hitting on you!”

“he wasn’t even close to me, Dick.”

“he had his eye on you the whole time I know it because I know things and stuff...”

“sure you do. He had his eye on me, so you tried to take both his eyes.”

“precisely.” Dick replied happily.

“with coasters?”

“what else?” Dick smiled a very, maybe too satisfied smile, “I thought you’d understand, considering you’re the big bad wolf in Gotham, who kills people because they’re ugly.”

“you’re impossible.” Jason opened the door to Dick’s flat and put him on the old, blue couch. He was so tired from the fight, so a nap didn’t seem like a bad idea at all at the moment.

Dick didn’t let go of him for one moment, he felt so safe in his arms, “Jaybird I’m cold...” he said quietly, hugging him even tighter. Jason was never the hugging type, so Dick took advantage of every second he let him show affection. If he wasn’t so drunk maybe he could even remember it in the next morning.

Jason sighed and took off his jacket, which would be an easy task unless Dick didn’t wrapped himself all over him. “there you go, giant baby.” they lied together on the couch as Jason embraced Dick into his arms.

A pair of deep, blue eyes looked at Jason, “am I causing you troubles?” Dick murmured quietly, his eyes locked on Jason’s.

“you’re not really yourself when you’re drunk, Dickie, so I don’t mind.” Jason replied as a tiny curve of lips, sort of a smile brightened his face.

וציור שממש לא זכרתי שמתאר את הסיפור הזה. אולי הוא מבוסס על הציור הזה, אין לדעת. זה היה מזמן

מצאתי כל מיני סיפורים, פאנפיקים, שכתבתי לפני מה שמרגיש כמו נצח.

לא זכרתי אותם כואבים כל כך, אבל כתובים היטב.

אולי אני אפרסם פה נקודתית כמה עם מיליארד אזהרות טריגר, למרות שהפאנדומים שהם לקוחים מהם כל כך נישתיים שאני בספק שמישהו בכלל ידע על אילו דמויות מדובר.

וכרגיל, זה לא באמת משנה כי את הרוב אני כותבת לעצמי