|
|
|
מרגיש חי-מת.
מתגעגע כל כך אבל לא מתחרט.
עמוס אבל לא מסוגל לעשות דבר.
מוצף במחשבות אבל גם חסר מילים.
לבד אבל לא באמת.
כבר תקופה שאני מקווה שהבדס"מ ירפא את הכאב
שאחליף את הכאב בכאב ואמצא נחמה
אבל אני צריך אותו, עכשיו יותר מתמיד
שידע איך להכאיב
שידע איך לחבק אחרי
שידע אותי
שיעזור למתן את הניגודיות האכזרית הזו
שפשוט
יפסיק
לכאוב
הדיסוננס הנורא בין האהבה העזה לנעלי עקב, גבוהות, מרשימות, מושלמות בין הכאב הנוראי שהן גורמות לי. אני לא רגילה ללכת בהן, וגם אם הייתי, הן סיוט להסתובב בהן ליותר מכמה דקות.
האם זה מונע ממני להמשיך לקנות אותן? ללבוש אותן למרות שאני יודעת כמה סבל זה יגרום לי בסוף? ממש לא.
האם זה כי אני מפתחת קינק/פטיש לעקבים ולא מוכנה לוותר עליו או שזו פשוט המזוכיסטית שבי שמשתוקקת להרגיש משהו שונה?
אז נזכרת בעולם שהיה לפני, ממש בערב בין ה6 ל7.10.
ממסיבה נפלאה שעוד לא היה לי הזמן או את היכולת לעכל עד כמה היא הייתה מדהימה בגלל כל מה שקרה מסביב.
מי מתנדב.ת?
נטו כדי שיעבור לי ממנו מהר יותר
#ההצעה לא באמת תקפה
#אני סתם מתוסכלת
#פליז תפסיקו לפנות אליי ברצינות בקשר לשטויות שאני כותבת כאן
מצאתי טיוטה של פוסט שכתבתי בזמנים הטובים שלנו, כשהגעגוע הוא הדבר היחידי שאכל אותי מבפנים.
כואב לי לוותר עליה, היא כתובה היטב. כמו גם הסיפור שכתבנו בארבעת השנים האחרונות. אבל ויתרתי, כי הייתי חייבת. איך ידעת שכל מה שרציתי זה קיטש מקומדיה רומנטית אמריקאית? איך ידעת להגיד בדיוק את המילים שימיסו אותי? איך ידעת שאני אתאהב כל כך ושזה יכאב יותר ממה שאני מסוגלת לבטא במילים?
אני כועסת שזה נגמר, אני כועסת שנקשרתי כל כך, אני כועסת שאתה לא עושה את המאמץ בשבילנו.
אני עצובה שזה נגמר, אני עצובה שהשקעתי כל כך, אני עצובה שאתה עצוב.
כל התחושות בעולם מתערבבות לי - המלחמה והפרידה והעבודות והבריאות הנפשית שלי והחיים והתסכול. כל אחד בפני עצמו עולם ומלואו שקשה לי להכיל כרגע.
אני רק רוצה להשבר ולקרוס, שיישאר ממני רק אפר. ככה אולי משהו אחד לפחות יהיה קל אצלי בחיים עכשיו.
מבולבלת מאוד.
מהמצב, מהחיים, מכל מה שמתלווה לזה.
אני כועסת על המדינה, כועסת על החמאס, כועסת על החראות ששוב גנבו לי כסף מהאשראי.
כועסת עליו, על עצמי, על זה שבכלל דברים שבשגרה מציקים לי כשיש כל כך הרבה חברים בחזית.
נמאס לי מהכל.
איפה הזמנים שהייתי יכולה לעשות קנייה אימפולסיבית מעליאקספרס כדי לשכוח מהכאב לכמה שעות?
עכשיו אפילו אין לי אשראי בשביל קניות לא אחראיות, מי מוכן לעבור על הוויש ליסט מאמאזון?
היי כלוב
חזרתי אחרי חודש וחצי בארה"ב אימנו
אין לי כוח לספר יותר מדי, אולי יחזור לי החשק לכתוב כאן מדי פעם
אבל עד אז
קבלו אותי מקולרת מקולרת מקולרת 🐶😽
מסתבר שאני ממש אמנזית ושכחתי לגמרי שהפוסט האחרון שפרסמתי פה גם נקרא חזרה לשגרה
איזה פאקינג פצלוחה אני אלוהים
והייתי מבולבלת כל כך לקבל התראות על אותו הפוסט בנפרד
מה שג'ט לג ואמנזיה עושים לבן אדם
נעלמתי כי לימודים והחיים קפצו בנוהל.
תחושות חדשות, התחלות חדשות, אהבות חדשות-ישנות.
חוויתי שלישייה מושלמת עם אהבה חדשה, סשן מדהים עם אהבה ישנה, ב15 לאוגוסט טסה לאהבה הכי ישנה. הכל מרגש באותה המידה.
התקבלתי לעבודה במעבדה, קיבלתי את ה100 היחיד בכיתה על הסמינריון שלי ובאופן כללי דברים די מסתדרים.
קיבלתי ערימות של הפתעות מדוד עלי, אני מחכה לקבל חופשה ואולי, רק אולי, תזכו גם לראות את הדברים הבאים שאני מתכננת.
בינתיים, קחו טיז מהחבילה האחרונה שיופיע כנראה בסט צילומים בקרוב
בלי אף אחד. לא ההוא ולא ההוא.
לא תיארתי לי שתחסר לי כל כך, כשאני רגילה להתגעגע, כדרך חיים.
אולי כל הקטע הזה של מערכות שליטה נוספות רק מוביל לתהום עמוקה יותר של כאוס וכאב?
אני פגועה, נואשת וצריכה.
והלוואי שיכולתי לקיים משהו יציב פעם אחת בחיי.
ולא, לא סטרטינר. מצטערת לבאס.
נקברת תחת ערימה של עבודה על הסמינריון ושאר קללות שנחתו עליי מהלימודים.
יחד עם כל הדברים המתישים יש גם נקודות אור, קטנות ומשמעותיות.
היא כל כך שונה מכל חוויה אחרת שהייתה לי, בקטע הכי טוב שיכול להיות. כמו אוויר לנשימה.
דברים שונים, חדשים, מרגשים. ההתאהבות הזו שעולה במעלה עמוד השדרה וממלאה את כל הגוף.
לא יודעת אם התאהבות זו המילה הנכונה, אבל היא במחשבות שלי כל הזמן. אני רוצה להרשים אותה, לתת לה סיבה לצחוק, להנות.
לא אפתח עין אבל אני באמת מתרגשת ממה שיגיע אם יגיע.
עד העדכון הבא, הנה מימ מטומטם
