כל הזמן תוהים על משמעות של קעקועים. בכנות, המשמעות של חלק גדול מהקעקועים שלי היא שאני פשוט אוהבת את המדיה שמהם הם לקוחים, או כי זה נראה יפה, או כי יש לי בדיחה פנימית על מה שמקועקע עליי לנצח. אני אוהבת אומנות ואני אוהבת את מה שעיצב אותי להיות מי שאני, גם אם זה פוקימון או בובספוג או משהו שלכל אדם אחר נראה ילדותי או לא רציני.
את הקעקוע האחרון שלי עשיתי מתוך מקום אחר הפעם. חשבתי עליו כבר תקופה ולכל מי שסביבי אמרתי שזה בגלל שאני רוצה כבר קעקוע על התחת. מעבר לרצון המאוד רדוד הזה, שהוא לגמרי נכון, התחבא גם המון.
תמיד שנאתי את התחת שלי, את איך שהוא נראה, את איך שאני נראית. התביישתי להתפשט, להתהלך בבגד ים, התביישתי בעצמי.
הדמות שקעקעתי עזרה לי למצוא חמלה כלפי עצמי, גם מבחינה חיצונית וגם רגשית. למרות הביטחון שהוא הראה לכולם, ראיתי אותו מתמודד עם טראומה דומה לשלי, בדרכים כמעט זהות לשלי, והרגשתי צער. ראיתי אותו מלקה את עצמו ומתוסכל, בורח ומשקר, ולא יכולתי שלא להסתכל עליו ולצעוק על המסך ששום דבר מזה זו לא אשמתו.
בעודי כותבת את הפוסט הזה אני עם דמעות בעיניים, כי לקח לי בערך 20 שנים להגיד את המילים האלה לעצמי. ודמות מצוירת עזרה לי לעשות את זה. הבנתי שאם אני מסתכלת על הסיטואציה שלו מהצד וכועסת על מי שעשו לו את זה, מתוסכלת מזה שהוא מאשים את עצמו, בוכה עם הצער שלו, אני יכולה גם לסלוח לעצמי על מה שקרה לי. מה שנכפה עליי. מה שלא יקרה שוב.
כמה פואטי שאת הקעקוע הזה עשיתי ממש לפני יום ההולדת שלה, כמתנת יום הולדת עבורי. מפרסמת אותו אחרי שהעונה החדשה יצאה.
בגיל 20 נולדתי מחדש, קיבלתי סטירת לחי מצלצלת שהעירה אותי מהתרדמת ששקעתי בה עד אז. ראיתי באיזה בור נקברתי, בתהום של כאוס ואשמה. לא עוד. אני משתפרת כל יום, מצליחה להתגבר יותר כל יום, חיה יותר כל יום - in spite of her.
הפוסט הזה כל כך מבולבל וזו כבר הפעם השלישית או הרביעית שאני מנסה לכתוב אותו, אבל הוא חשוב לי; להחלמה שלי, לעצמי וגם למי מכם שמכירים אותי יותר ופחות ואיכשהו איכפת לכם.
גם אני תיכף אתנתק מהשלשלאות.