תהיות וצעצועים מצייצים

לא מאמינה שלקח לי כל כך הרבה זמן ללכת. אז קצת נחנקתי מעשן הסיגריות, אבל היה לי טוב.

הרגשתי בטוחה, אהובה מאוד, מפורקת. הסתכלו עלינו המון, שאלו, הסתקרנו, צחקו קצת אפילו.

כגודל החוויה, כך גם גודל הדרופ.

שוב מאוכזבת, אבל לפחות קניתי כרטיס טיסה ויש למה לצפות ♡

לפחות יצאו תמונות טובות אחרי

4 חודשים עד שאנחנו נפגשים שוב. 10 חודשים מאז הפעם האחרונה שחיבקתי אותך.

מנסה להסתכל על הכוס המלאה, אבל כרגע יש בעיקר כוס ריקה, מחכה לך.

אנחנו מתגעגעות כל כך, אהובי.

נו, גם לי מותר להשתמש בקלישאות גרועות לפעמים כשאני חרמנית.

נמאס לי לרוץ ממטלה למטלה. נמאס לחסוך כל שקל בשביל משהו שעוד כל כך רחוק וכל כך כואב לחכות עבורו. נמאס להלחץ מכל מה שקורה סביבי ולהיות משותקת בלי יכולת לעשות שום דבר לגבי זה. נמאס לי לאבד את הנשימה כל פעם רק כי מתחיל עוד שבוע של חובות שלא אעמוד בהן.

אני באמת מותשת כבר. פרצו לי לחשבון הבנק (הריק גם ככה) בפעם השנייה. יש לי יותר עבודות להגשה מאשר ימים בשבוע עד לסיום החופש. אני מתוסכלת בכל כך הרבה מובנים ואין בי כוחות להמשיך. אז ברור שאמשיך, אין מי שירים אותי חוץ ממני, אבל זה כל כך קשה.

לפעמים בא לי שיעזרו לי, בא לי לצעוק שמישהו יראה אותי טובעת. אבל במקום זה אני מחייכת וממשיכה, הכל בסדר, אני אהיה בסדר, חייב להיות. אל תדאגו, אני מטפלת בזה. ברור שאני מסוגלת.

הראש שלי מסתחרר משילוב של חרדה, פלאשבקים ועומס. אני מרגישה שאני פיזית ונפשית מתפרקת. רק היה חסר לי עוד דאדי אישיוז לאוסף, קמצוץ של חרדה סטטית וכמובן תסמיני פוסט טראומה מורכבת בכל פינה. אחלה דרך לסגור את החג.

נמאס לי להיות העמוד התומך ובא לי גם קצת להשבר בלי שיהיו השלכות. נמאס לי לתפקד בשביל אחרים.

חג זה תמיד תירוץ להשקיע ולהתלבש מוגזם כמו שאני הייתי רוצה להתלבש ביומיום. אני מאוהבת בשמלה, בגזרה, בדרך שהיא גורמת לי להרגיש הכי יפה שיש.

פוסט בכלוב הוא תירוץ להשוויץ בכמה שאני יפה ומוצלחת וכמובן בנעליים שזכיתי לנעול בפעם הראשונה מאז הקנייה שלהן. קיבלתי אותן מהנשלט שלי, בחרתי בדיוק את מה שעושה לי טוב ונעים בנשמה. התמונה לא עושה להן צדק הן בערך 700 אינץ' וכשהחלקתי איתן זה הרגיש כמו ליפול מקומה שלישית. עדיין, אחד הזוגות האהובים עליי ואני חוששת שאני מפתחת פטיש נעליים.

בשורות טובות וזכו למצות

אני לא נכנעת לקלישאות וכותבת חג בדסמ שמח אמן יצליחו בכם יא עבדים חיחי חוחו יש לי טיפה יותר איפוק מילד בכיתה ג'

אלי אני יודעת שאת קוראת את הבלוג שלי יא ביוב אל תנסי בכלל להכחיש את חמה לי על התחת ושתינו יודעות את זה

געגוע, כעס, חרמנות, תסכול, פחד.

כל כך הרבה רגשות סותרים, לא מתאימים זה לזה. ואולי דווקא זו הסיבה שהם באים יחד. הם לא מתאימים, אבל הם דרך התמודדות.

החרא שקורה ברחובות, והרצון שלי להשתחרר ממנו. למצוא מפלט לכאב. לשקוע בו ולהתענג.

אז החלטתי לצלם למאסטר תמונות, לצאת מאיזור הנוחות שלי ולהתפרע. זכיתם בהצצה עד שאולי אחליט להשמיד אותה.

*הושמדו, פספסתם*

מאז סוף אוגוסט לא ראיתי אותך. אני משתגע מגעגועים. כל דבר מזכיר לי אותך. אני כל הזמן חושב כמה היית נהנה פה ומה היית אומר כאן. כמה כל שנייה איתך מרגישה כמו ההיי הכי טוב. כמה אף אדם אחר לא מבין אותי כמוך. בחיים לא אהבתי ככה. אנחנו עושים את זה כי אנחנו אוהבים כל כך, אבל זה מרגיש בלתי אפשרי רוב הזמן. אני רוצה אותך כל כך, משתגע לראות אותך, להרגיש אותך, להריח אותך, לעשות כלום טהור איתך.

אני חוזר על זה הרבה כי זה הכי קרוב שהצלחתי לתאר את התחושה הזו במילים, אבל אני מכור לגמרי. כמו סם שאני לא יכול להפסיק איתו וגם לא רוצה להפסיק.

אני רוצה חיבוק.

אני רוצה כבר שתהיה שלי לנצח.

ואני יודע שגם אתה.

אהוב שלי. בקרוב.

ארגנתי עם הבסטי המושלמת שלי מסיבת פורים היום בערב ואני מאוד מאוד מתרגשת, זה סיום מושלם לחודש מהגיהינום ואני בטוחה שיהיה ממש כיף וטוב, זה בדיוק מה שאני צריכה עכשיו ♡

עוד מתלבטת מה ללבוש, מאסטר גם יהיה שם בשיחת וידאו וישחק איתי ואני רוצה להיות הכי מושלמת שאפשר.

הראיתי לו את האופציות לתחפושות והוא בחר שאהיה ספיידרגוון, שאני מאוד שווה איתה

אבל חשבתי אולי גם לעשות משהו בנוסף, לכשארצה לשחק ולא להיות כלואה בתוך בגד גוף מחמם למוות

עוד מתלבטת אם לשחזר מפורים של שנה שעברה את הסט המטורף שלי שגם נותן לי תירוץ ללבוש את הנעליים האהובות שלי

או סתם לשחזר את הלוק האלווין שלי משנה שעברה

בקיציר הצילו. אם יש לכם תובנות אשמח לשמוע כי אני צריכה להיות מוכנה כבר בשבע ואני ממש לא יודעת מה לעשות 🥲

אז אחרי שחזרתי לשחק בצד הסאבי יותר, ננטשתי פעמיים ללא אפטרקייר, בשתי סיטואציות שונות עם שני אנשים שונים שאני מאוד אוהבת ומעריכה.

זה מוזר, שיש לי ציפיות כל כך גבוהות מעצמי כשאני שולטת, וגם ציפיות גבוהות מאחרים ששולטים עליי כי לא כל אחד ראוי - ועדיין אני מוצאת את עצמי ממוטטת, בוכה, שבירה.

אפטרקייר זה לא זכות, זה לא משהו שעושים רק כי זה נחמד, זה לא משהו שאפשר לוותר עליו אם צריך.

האם אפשר להסתדר בלי אוכל לתקופה ארוכה? בוודאי. אבל אם אתה מורעב ויש אופציה אחרת, זה לא מומלץ בלשון המעטה.

הנפש שלי נשרפת וזה כואב כי נתתי אותה לאנשים האלה, סמכתי עליהם שלא יפגעו. ואני בטוחה שהם גם לא התכוונו, אבל אני מצפה ליותר כי מגיע לי יותר.

פעמיים באותו השבוע, אחרי שבוע מהגיהינום.

אם חשבתי שאי אפשר לרדת יותר נמוך ושיהיה יותר גרוע... אני תוהה מה מחכה לי בשבוע הבא.

*יודעת שישתפר בסוף, אבל כרגע זה ממש קשה לחשוב על זה ואני צריכה לפרוק כי כואב לי ואני בוכה כבר שעה*

נשבעת שאני במצב הכי מחורבן שהייתי בו כבר תקופה ארוכה אז במקום פוסט מתלונן קבלו את הקעקוע המטורף החדש שלי.

מי שרוצה עבודה מקצועית, נעימה ופשוט יפייפיה, דברו איתי ואפנה אתכם למקעקעת המושלמת שלי. לכל דבר גיקי וקינקי וחמוד ונפלא, תתמכו באומניות ואומנים מהקהילה שלנו.

עייפתי מלהכשל ולנסות שוב ושוב ושוב ושוב עד שדברים לא מסתדרים ואני פשוט מתייאשת.

עייפתי מלרצות, לעשות מה שמצופה ממני ויותר מזה. גם ככה זה לא מספיק לאף אחד אז מה הטעם בכלל להשקיע את כל האנרגיה המיותרת הזו?

עייפתי מלפתח את כל תקוות השווא שבסוף גם ככה אני לא מצליחה להוציא לפועל כי אני פחדנית מדי, חלשה מדי, טיפשה מדי.... אני מדי.

עייפתי מלנסות גם כשאני יודעת שנידונתי לכישלון והפסד, מלדעת שלא משנה כמה אני אשקיע תמיד תהיה אותה תוצאה מאכזבת.

עייפתי מלצפות שדברים יסתדרו מעצמם רק אחרי שאשבור את סף הדמעות שלי, לצפות שאחרים ייתנו לי את האישור שאני נואשת אליו.

עייפתי מעצמי ומהניסיונות המגוחכים להפוך למשהו שמעולם לא היה לי סיכוי להיות.