תהיות וצעצועים מצייצים

אני עייפה, לחוצה וסתם במצב נואש.

אני רוצה שהוא יהיה כאן, אני רוצה לחזור להסתשן, אני רוצה שייגמרו כבר המבחנים ואוכל להפסיק להתלונן.

אני מתגעגעת להרגיש יפה, להרגיש סקסית, להרגיש נחשקת

אני מתגעגעת לאינטנסיביות, לסשנים שגרמו לי לפקפק בשפיות שלי, מתגעגעת למשימות שיכולתי להרגיש גאה בהן

אני מתגעגעת לזמנים שהרגשתי שייכת, שהייתי מחכה לפעם הבאה, לחיי חברה ולהיות בטוב עם אנשים שכל כך איכפת לי מהם ואיכשהו הצלחתי להרוס את הקשר איתם בשנייה

אני מתגעגעת להיות שלמה עם עצמי, מאושרת, שיהיה לי זמן לדברים שהם לא חובות, להנות מהדרך ולא רק לחכות שתגמר

עד אז ממשיכה לחפש צומי מכל מקור שלא יהיה.

תגידו לי שאני יפה או שאני אעשה עליכם שיימינג בבלוג שאף אחד לא קורא 🔫

אז חוץ מהמבחנים אני מוצפת בעומס בלי פרופורציה. מה הבעיה שפשוט אעזוב את התואר, אמכור את שתי הכליות שלי ואעבור לטימבקטו?

אני רוצה לצלם שוב תמונות יפות, שאני ארגיש טוב עם עצמי. אני רוצה להסתשן שוב, זה כל כך חסר לי. אני רוצה לטוס לחו"ל, לא טסתי עוד מלפני הקורונה.

עד אז, נחפש אישרורים מחברות ומזרים בכלוב בנוהל.

אני שונאת את התחת שלי, אבל מאסטר ביקש שאצלם לו אותו, אז עושים. מזייפים אהבה עצמית עד שהיא תופסת.

אז הגיעה ההזמנה שחיכיתי לה מאוד. הרשיתי לעצמי להתפנק במשהו שתכננתי עליו כבר זמן רב וזה התעלה על כל הציפיות שלי.

גם קיבלתי פלוגר חדש, מפסק רגליים למיטה, כפפות לפאפי פליי ועוד כל מיני מתנות מהדוד עליאקספרס.

סך הכל מאוד מרוצה. ממליצה 10 עטיפות ניילון מיותרות מתוך 10. הכל עלה בערך דולר אבל עם כמות פלסטיק שיכולה להרוס גלקסיה.

רגשות אשם? קצת, אבל לפחות אני יפה.

כשאתה יודע שפגעת ויצאת חרא אבל ההשלכות מגיעות גם עלייך? כשאתה יודע שאתה לא יכול להתלונן למרות שקשה לך? כשנגמרים הכוחות ואין על מי להשען כי אתה זה שמרחיק אותם ממך?

כן, אז כזה.

ועד שארגיש טוב יותר, הנה מימ מטומטם מאוד של פוקימון.

נעדרתי שבועיים מהלימודים, ומהחיים שלי בכלל. זה היה טוב לקבל הפסקה שכזו, לנוח מהלחץ היומיומי, להתמקד בהחלמה.

מצד שני, עכשיו אני משלימה את החוסרים, אני חוזרת לשגרה רק בקושי. אני מרגישה יותר טוב, אבל לא טוב מספיק כדי לחזור למה שעשיתי.

אני רק רוצה לישון ולא להתעורר אבל גם לכבוש את העולם.

נו, אולי הגיע הזמן לצאת מהמיטה על אמת ולחזור להנות קצת? או שסתם יש לי fomo פסיכי על כל מה שאני כביכול הפסדתי ויכולה עוד להפסיד?

בינתיים, חלק נוסף מהקנייה האחרונה הוא הפיג'מה המהממת הזו. לא רוצה להוריד אותה לעולם למרות שקר לי פיצוצים. כן, זו פיג'מה מכופתרת שת במבי ולא רואים טוב, תסלחו לי.

נזכרתי במשימה שבן הזוג שלי נתן לי לפני מלא זמן. "תכתבי לי בפירוט על כל הדברים שאת אוהבת ורוצה לנסות, הפנטזיות הכי מלוכלכות שלך".

כמובן שאני, הבראטית המסריחה, לא יכולה פשוט.... לציית 🤢🤢

שאלתי אם אני חייבת ממש לכתוב במילים או שאני יכולה למצוא פתרון יצירתי אחר. ידעתי שהוא יהיה מסוקרן מספיק כדי לאשר.

לפניכם, היצירות הנפלאות שלי.

וכמובן, ג(ל)ולת הכותרת

נכון שציפיתם לניודז שוב יא חרמנים???

מה לא עושים כדי למלא חלל ריק בנפש עם קניות מיותרות? (אני מדברת גם על החלוק הזה וגם על המנוי, אבל רק אחד מהם ממש נעים ויפה עליי)

חברה ראתה את הסימן הסגול הענק שיש לי על היד אחרי האינפוזיה.

"אוי, זה נורא!"

"אני אוהבת איך אנחנו רואות תמונות של תחת מפורק מלא סימנים ודם ומוות ואנחנו אומרות 'יואו איזה חמוד איזה יופי זו אהבת אמת!' אבל סימן סגול מסכן בשביל משהו מציל חיים זה כבר מוגזם"

"נו אבל זה לא אותו הדבר ואת יודעת את זה! את לא יכולה להשוות מחט לתחת!"

שיחה אמיתית ואם אתם לא מאמינים שהיא קרתה באופן ספונטני לא איכפת לנו כי אנחנו יודעות שזה קרה באמת. אני פשוט חייבת לתעד את זה ואף אחד לא יגיד לי.

אלי אני יודעת שאת קוראת את זה ושתינו יודעות שאת ביוב מהלך מה את חשה

לצאת, לתפקד, לכתוב פה, להיות שמחה.

עברתי ניתוח (בחתיכה אחת פחות צביר תאים מסריח) ואני שונאת להרגיש נזקקת וחסרת אונים שלא בקטע קינקי.

אני מתגעגעת לראות את החברים שלי, לצאת למועדונים ומסיבות, כאילו הכל כרגיל. לחוות שוב את מה שלא חוויתי מעולם - להיות חלק מקבוצת חברים שבאמת איכפת להם ממני.

אני מתגעגעת להצליח לקום מהמיטה בפחות מדקה, לצאת לטייל סתם כי בא לי, אפילו ללכת לבית ספר ולהתלונן על המרצים המרגיזים שלי. למלא מים בבקבוק שלי זו משימה שלא חשבתי שתקשה עליי. נמאס לי לדמם כל הזמן ולהרגיש את הכאב דופק בדלת כל כמה שעות, מזכיר לי שהוא כאן כדי להשאר בתקופה הקרובה.

אני מתגעגעת למי שהייתי לפני כל הסערה. שמחה, שלמה, אוהבת, מרוגשת, נהנית מהדברים שאני עושה ביומיום. אני מתגעגעת לעצמי בריאה, או לפחות מזייפת טוב מספיק כדי לגרום לאחרים לראות אותי ככה. אני שונאת להיראות חלשה, לפתוח את עצמי, נכוויתי מספיק פעמים כדי שזה יהיה מקום לרתיעה. למרות שפעם אחר פעם, החברים שלי מוכיחים לי שהם כאן כדי להשאר, כאן בשבילי באמת, זה עדיין כל כך מפחיד.

עכשיו אני כבר לא מרגישה כלום, ריק ושקט.

אני יודעת שזה זמני - עד שאשיג מרשם לתרופות שלי ו/או לקנאביס, עד שאעבור את ההחלמה, עד שאסיים את הלימודים, עד שאסגר על מה טוב לי ומה אני רוצה בחיים. וכשכל אלה יגיעו, ייוצרו בעיות חדשות, שאתלונן עליהן בעתיד. אולי כאן, כנראה מול כל מי שיהיה מוכן להקשיב.

פשוט לפעמים קצת נמאס לי ואז אני מוציאה את זה בקינק שלי - ועכשיו אני מרגישה שאני מאבדת גם את זה.

לפחות הבלוג כאן עוד נשאר, להיות אוזן קשבת ריקנית.

התגעגעתי.

נראה לי אני צריכה הפסקה, חופש או לפחות סופ"ש ארוך ואמיתי בלי שום דבר לעשות.

רק התחילה השנה ואני מוצפת. אני לא פעילה פה כמו עד לא מזמן כי באמת שהלימודים חיסלו כל שבב של חיים שהיה לי.

באופן כללי אני חושבת לעשות הפסקה מהסצנה אבל אני לא יודעת אם אני מרגישה ככה מסיבה לגיטימית או שאני שוב מחפשת לברוח.

לפחות יש פסיכולוגית שאפשר לנסות להפיל עליה את האחראיות בקבלת ההחלטות עבורי.