אין יום מובהק לתחילת הפגיעה שחוויתי, בעיקר כי זה התחיל מאוד מתחת לפני השטח, לא מובהק.
גם מה שיפה בטראומה מורכבת זה שכל יום הוא יום של התמודדות, ופשוט לעיתים יש ימים קשים יותר. היום זה אחד מהם, יום ההולדת שלה.
כל כך הרבה זיכרונות, טובים ומרירים, בהירים יותר ופחות. כאלה שנצרבו בתודעה שלי לנצח, שחרטו את הנפש שלי עד זוב דם, שערערו כל מחשבה רציונלית.
ויש את אלה שאני לא זוכרת, שבמקום מסוים, מפחידים אותי יותר מאלה שכן. מה היה כל כך נורא שהמוח שלי היה צריך למחוק לחלוטין? לפעמים דף ריק מאיים הרבה יותר מספר שלם.
הצלחתי לחמוק באלגנטיות כהרגלי מלחשוב על זה אקטיבית אבל אז התחילו ההודעות והפוסטים.
בשנייה נשלחתי כמעט שני עשורים אחורה. לילדה קטנה ומבוהלת, אחת שיודעת שכל צעד שלה ישפט תחת זכוכית מגדלת. כמו ללכת על חבל דק בלי רשת ביטחון, רק מחכים שאמעד ואפול, אם רק היו מעריכים את המאמץ שלי כשלא נפלתי מאשר להשתמש בנפילה הבלתי נמנעת נגדי.
אני כבר לא חסרת אונים כמו אז, למדתי המון מאז. בזכות זה ובזכות עצמי, אולי גם קצת בזכותה. אני לומדת כל יום שהערך שלי לא נמדד לפי איך שאחרים תופסים אותי, אלא איך אני שקובעת שיראו אותי.
ותמיד זה מפחיד וקשה, להצטרך להתמודד כל יום, להילחם כל יום, לא לוותר לעצמי אבל גם לסלוח כשזה גדול עליי.
לפעמים פשוט מתחשק קצת לשחרר, להתפנק, לתת שידאגו לי כמו שדאגתי לאחרים כל כך הרבה זמן.