פאנפיק על הילד שלי שכתבתי בעקבות שיר רנדומלי שנתתי לעצמי. האתגר היה למצוא שיר רנדומלי ולכתוב בהתייחס אליו. רציתי גם שהדמות שאכתוב עליה כאילו הרגע סיימה לשמוע את השיר
טריגרים: אלימות, אונס קל (מסתבר שזה דבר), שימוש בסמים
Mystery of love
הקול העדין של הזמר האנושי היה כל כך שונה מהדברים שאנג'ל כבר התרגל לשמוע על בסיס יומיומי.
זה היה מעין מפלט לעולם אחר, מוגן יותר, העולם שאם היה לו כשהיה חי אולי הוא לא היה איפה שהוא עכשיו. אם היה מישהו שיאהב אותו כמו שהוא, אם היה קצת יותר שקט, אולי הוא היה יכול להנצל מהעסקה הארורה הזו ואולי אפילו מהגיהינום כולו.
הוא נשם נשימה עמוקה וגלגל בידיים רועדות את חוט האוזניות סביב הוי-פון שלו, תוחב אותו אל כיס הג'קט שלו בזריזות לפני שנכנס בחשש לחדרו של ולנטינו.
"איפה היית?"
הוא הרגיש את הרעד עובר במעלה עמוד השדרה שלו, יודע שהקול העמוק והמתון שלו הוא סימן לרעות.
החדר היה אפוף עשן ורוד וסמיך ואנג'ל התקשה לראות מעבר לאפו.
"אני מצטער ואל, אתה יודע איך זה להיות שחקן מפורסם כל כך, כל אחד חושב שהוא יכול לעצור להצטלם איתי ו-"
כוס ויסקי ישנה נזרקה לכיוונו והוא צנח במהירות לרצפה, מצליח לזהות זוג עיניים אדומות מתקרבות אליו לפני שהוטח בחוזקה על הקיר. מעט גבס מהתקרה התפורר על השניים, וכל מה שהצעיר היה מסוגל להוציא מפיו הייתה יללה חלושה ומעוררת רחמים. ידו של ולנטינו התהדקה סביב צווארו בעוד שהוא מתקרב באיטיות לאוזנו של אנג'ל.
"אתה שוכח שאתה כלום ושום דבר בלעדיי, אנג'ל. אני הפכתי אותך למה שאתה. כך שאם אתה לא פה כשאני אומר לך, אין לך שום טעם."
רגליו ניסו להמתח ולגעת ברצפה רק בקושי, העשן הורוד עוטף אותו עכשיו לחלוטין ולא נותרה לו ברירה אלא לשאוף אותו פנימה, מרגיש את ההשפעה של הסם עליו.
"כן ולנטינו-" הוא נאנק בשקט, מחליט לוותר על כל שביב התנגדות ולהתמסר לתחושה המוכרת.
חיוך רחב ונוצץ נמתח על שפתיו של העש והוא שחרר מעט מהאחיזה בו, "ילד טוב." הוא לחש והעביר לשון ארוכה ורטובה על צווארו, נהנה להרגיש את עור הברווז שנוצר כתגובה אליו.
אנג'ל הביט בשני, מצליח להתייצב סוף סוף על רצפת הפרקט רק בקושי על קצות אצבעותיו. הוא ניסה לשחזר בראשו את המנגינה העדינה ששמע עד לפני כמה דקות כשהוא מתמסר להיי המוכר.
הוא שמע את הגיטרה בזמן ששיניים חדות ננעצו בצווארו, התנחם בצלילי הכינורות כשנזרק כאחרון הצעצועים המשומשים על המיטה הרחבה, דיקלם את מילות השיר בראשו כשתמהיל הכאב ושכרון החושים התפשט בגופו, מנסה להתרכז בנגינת הפסנתר במקום בתחושה המלוכלכת שחש בכל פעם שחדר אליו בחוזקה.
הוא זקוק לזה, זה מגיע לו, הוא הביא את זה על עצמו. עד למנה הבאה, הוא ישאר בעולם הפנטזיות, פיסת השפיות האחרונה שנותרה לו בתוך הכאוס.
והמשחק האהוב עליי: מה צילום מסך קאנוני מהסדרה ומה פאנארט?