תהיות וצעצועים מצייצים

ולא, לא סטרטינר. מצטערת לבאס.

נקברת תחת ערימה של עבודה על הסמינריון ושאר קללות שנחתו עליי מהלימודים.

יחד עם כל הדברים המתישים יש גם נקודות אור, קטנות ומשמעותיות.

היא כל כך שונה מכל חוויה אחרת שהייתה לי, בקטע הכי טוב שיכול להיות. כמו אוויר לנשימה.

דברים שונים, חדשים, מרגשים. ההתאהבות הזו שעולה במעלה עמוד השדרה וממלאה את כל הגוף.

לא יודעת אם התאהבות זו המילה הנכונה, אבל היא במחשבות שלי כל הזמן. אני רוצה להרשים אותה, לתת לה סיבה לצחוק, להנות.

לא אפתח עין אבל אני באמת מתרגשת ממה שיגיע אם יגיע.

עד העדכון הבא, הנה מימ מטומטם