צהריים טובים אורח/ת
עכשיו בכלוב סינון

תהיות וצעצועים מצייצים

רק משתפת שטויות שיושבות לי בראש
לפני 4 חודשים. יום שבת, 1 בנובמבר 2025 בשעה 15:44
נעוץ

כל הזמן תוהים על משמעות של קעקועים. בכנות, המשמעות של חלק גדול מהקעקועים שלי היא שאני פשוט אוהבת את המדיה שמהם הם לקוחים, או כי זה נראה יפה, או כי יש לי בדיחה פנימית על מה שמקועקע עליי לנצח. אני אוהבת אומנות ואני אוהבת את מה שעיצב אותי להיות מי שאני, גם אם זה פוקימון או בובספוג או משהו שלכל אדם אחר נראה ילדותי או לא רציני.

את הקעקוע האחרון שלי עשיתי מתוך מקום אחר הפעם. חשבתי עליו כבר תקופה ולכל מי שסביבי אמרתי שזה בגלל שאני רוצה כבר קעקוע על התחת. מעבר לרצון המאוד רדוד הזה, שהוא לגמרי נכון, התחבא גם המון.

תמיד שנאתי את התחת שלי, את איך שהוא נראה, את איך שאני נראית. התביישתי להתפשט, להתהלך בבגד ים, התביישתי בעצמי.

הדמות שקעקעתי עזרה לי למצוא חמלה כלפי עצמי, גם מבחינה חיצונית וגם רגשית. למרות הביטחון שהוא הראה לכולם, ראיתי אותו מתמודד עם טראומה דומה לשלי, בדרכים כמעט זהות לשלי, והרגשתי צער. ראיתי אותו מלקה את עצמו ומתוסכל, בורח ומשקר, ולא יכולתי שלא להסתכל עליו ולצעוק על המסך ששום דבר מזה זו לא אשמתו.

בעודי כותבת את הפוסט הזה אני עם דמעות בעיניים, כי לקח לי בערך 20 שנים להגיד את המילים האלה לעצמי. ודמות מצוירת עזרה לי לעשות את זה. הבנתי שאם אני מסתכלת על הסיטואציה שלו מהצד וכועסת על מי שעשו לו את זה, מתוסכלת מזה שהוא מאשים את עצמו, בוכה עם הצער שלו, אני יכולה גם לסלוח לעצמי על מה שקרה לי. מה שנכפה עליי. מה שלא יקרה שוב.

כמה פואטי שאת הקעקוע הזה עשיתי ממש לפני יום ההולדת שלה, כמתנת יום הולדת עבורי. מפרסמת אותו אחרי שהעונה החדשה יצאה.

בגיל 20 נולדתי מחדש, קיבלתי סטירת לחי מצלצלת שהעירה אותי מהתרדמת ששקעתי בה עד אז. ראיתי באיזה בור נקברתי, בתהום של כאוס ואשמה. לא עוד. אני משתפרת כל יום, מצליחה להתגבר יותר כל יום, חיה יותר כל יום - in spite of her.

הפוסט הזה כל כך מבולבל וזו כבר הפעם השלישית או הרביעית שאני מנסה לכתוב אותו, אבל הוא חשוב לי; להחלמה שלי, לעצמי וגם למי מכם שמכירים אותי יותר ופחות ואיכשהו איכפת לכם.

 

 

גם אני תיכף אתנתק מהשלשלאות.

לפני 4 חודשים. יום רביעי, 22 באוקטובר 2025 בשעה 15:08

אין יום מובהק לתחילת הפגיעה שחוויתי, בעיקר כי זה התחיל מאוד מתחת לפני השטח, לא מובהק.

גם מה שיפה בטראומה מורכבת זה שכל יום הוא יום של התמודדות, ופשוט לעיתים יש ימים קשים יותר. היום זה אחד מהם, יום ההולדת שלה.

כל כך הרבה זיכרונות, טובים ומרירים, בהירים יותר ופחות. כאלה שנצרבו בתודעה שלי לנצח, שחרטו את הנפש שלי עד זוב דם, שערערו כל מחשבה רציונלית.

ויש את אלה שאני לא זוכרת, שבמקום מסוים, מפחידים אותי יותר מאלה שכן. מה היה כל כך נורא שהמוח שלי היה צריך למחוק לחלוטין? לפעמים דף ריק מאיים הרבה יותר מספר שלם.

הצלחתי לחמוק באלגנטיות כהרגלי מלחשוב על זה אקטיבית אבל אז התחילו ההודעות והפוסטים.

בשנייה נשלחתי כמעט שני עשורים אחורה. לילדה קטנה ומבוהלת, אחת שיודעת שכל צעד שלה ישפט תחת זכוכית מגדלת. כמו ללכת על חבל דק בלי רשת ביטחון, רק מחכים שאמעד ואפול, אם רק היו מעריכים את המאמץ שלי כשלא נפלתי מאשר להשתמש בנפילה הבלתי נמנעת נגדי.

אני כבר לא חסרת אונים כמו אז, למדתי המון מאז. בזכות זה ובזכות עצמי, אולי גם קצת בזכותה. אני לומדת כל יום שהערך שלי לא נמדד לפי איך שאחרים תופסים אותי, אלא איך אני שקובעת שיראו אותי.

ותמיד זה מפחיד וקשה, להצטרך להתמודד כל יום, להילחם כל יום, לא לוותר לעצמי אבל גם לסלוח כשזה גדול עליי.

לפעמים פשוט מתחשק קצת לשחרר, להתפנק, לתת שידאגו לי כמו שדאגתי לאחרים כל כך הרבה זמן.