נזכרתי בסשן האחרון שלי בתור בוטום. אני לא מרשה לעצמי להיות סאבית כמו פעם, אני מפחדת לשחרר את השליטה כי כל כך הרבה פעמים אנשים לקחו אותה והשתמשו בה כדי לרסק אותי.
זה היה פליי פארטי, מסיבת יום הולדת של חברה מהממת שאני אוהבת בכל ליבי. עם חברה אחרת שאוהבת בכל ליבי (יש לי הרבה מקום בלב, לא לשפוט).
הרשיתי לעצמי לשחרר כי הרגשתי בטוחה איתה, אמרתי לה שקשה לי בהתחלה והיא עיצבה את עצמה אליי ועם הזמן פשוט הרגישה אותי תוך כדי. לא ידעתי שאני יכולה להגיד שקשה לי ושדברים יהיו בסדר, שלא יכעסו או יתאכזבו ממני.
בכיתי המון אחרי הסשן הזה, לא כי כאב לי, בכיתי כי הרגשתי אהובה ללא תנאים. וכן, גם כאב לי, אבל כאב טוב, כזה שלא זכרתי שאני יכולה לחוות. לא יותר מדי, בדיוק במידה הנכונה. בדיוק כמה שאני מסוגלת, בדיוק כמה שנכון, כי היה לה איכפת.
אני אוהבת שגם אחרי שנים של ניסיון בבדסמ, אני לומדת דברים חדשים, כל פעם מחדש.
מקווה ליצור עוד הרבה רגעים שכאלה בהמשך.