מחר אני טסה אלייך ואשאיר עוד חתיכה מהלב שלי איתך.
אני כל כך אוהבת את החברים שלי שכאן, אבל אתה חסר לי כמו אוויר לנשימה. אני מרגישה תלויה בין שמיים וארץ, בין ישראל וארצות הברית.
אמרת לי אתמול לחבר תמונה לכל חלק ממני, לכל תואר שאתה מעניק לי, מפרק אותי לחתיכות שוב. כל אחת מיועדת לך ואתה דואג להרכיב אותי בחזרה בזהירות,
****
זו הטיוטה האחרונה שכתבתי עלינו, מעולם לא פורסמה כי לא סיימתי אותה כמו שרואים.
היא יושבת אצלי בטיוטות כבר יותר משנתיים להערכתי.
היום החלטתי שאני מפרסמת אותה, ככה כמו שהיא, כי היום סגרתי את הפרק האחרון מולך. בתקווה שלא עוד. שזו תהיה השארית האחרונה.
אולי הרגשת שאני רצינית הפעם, אולי זה עוד אינסטינקט מחורבן שהקנית לעצמך אחרי כל הריבים, אבל הכאבת בדיוק איפה שידעת שיכאב בפעם האחרונה.
אמרת בדיוק את מה שידעת שישאיר אותי מסוחררת מרוב עצב וכאב.
אבל אין לך את הכוח הזה עליי, לא עוד. נתתי לך יותר מסך כל המכלול שהוא אני, והחלטת לרמוס אותי. בידיעה מוחלטת, בדעה צלולה, פשוט לקחת את הלב שלי ושברת אותו שוב ושוב. פעם חשבתי שזה היה בהסכמה, פעם שיקרתי לעצמי שזה חלק מהעניין. אבל לא משנה כמה הזדמנויות נתתי, כמה ויתרתי על עצמי, כמה נתתי לעצמי להיות כלום ושום דבר רק כדי שלא תכעס ולא תתאכזב, שום דבר לא הספיק.
היום אני דואגת שאני לא אכעס על עצמי, שאני לא אתאכזב מעצמי, ודעתך לא משנה לי כמו פעם.
סגרתי את כל הקצוות הפתוחים מבחינתי, נעלתי את הדלת וחסמתי את החלונות.
אם תחליט אי פעם לא להיות כזה אידיוט, תבוא באמת על ארבע ותבכה מולי, על כל החרא שהאכלת אותי, אולי אני אחשוב על לסלוח לך. לא מעבר.
היו לנו המון זמנים טובים, ובאותה הנשימה בדיוק גם זמנים מאוד מאוד רעים. אני אשתדל לזכור את מה שהיה טוב ונעים, ולא את כל הפעמים האחרות.
אני הייתי בת זוג מדהימה חברה מדהימה, אשת הסוד שלך. אני בטוחה שאתה מתחרט.
אני הדבר הכי טוב שקרה לך, אתה אמרת את זה בעצמך, לא משנה כמה תנסה לשנות את הנרטיב.
כי אם יש אדם אחד שאתה מאמין לו, זה את עצמך.