תהיות וצעצועים מצייצים

נזכרתי בסשן האחרון שלי בתור בוטום. אני לא מרשה לעצמי להיות סאבית כמו פעם, אני מפחדת לשחרר את השליטה כי כל כך הרבה פעמים אנשים לקחו אותה והשתמשו בה כדי לרסק אותי.

זה היה פליי פארטי, מסיבת יום הולדת של חברה מהממת שאני אוהבת בכל ליבי. עם חברה אחרת שאוהבת בכל ליבי (יש לי הרבה מקום בלב, לא לשפוט).

הרשיתי לעצמי לשחרר כי הרגשתי בטוחה איתה, אמרתי לה שקשה לי בהתחלה והיא עיצבה את עצמה אליי ועם הזמן פשוט הרגישה אותי תוך כדי. לא ידעתי שאני יכולה להגיד שקשה לי ושדברים יהיו בסדר, שלא יכעסו או יתאכזבו ממני.

בכיתי המון אחרי הסשן הזה, לא כי כאב לי, בכיתי כי הרגשתי אהובה ללא תנאים. וכן, גם כאב לי, אבל כאב טוב, כזה שלא זכרתי שאני יכולה לחוות. לא יותר מדי, בדיוק במידה הנכונה. בדיוק כמה שאני מסוגלת, בדיוק כמה שנכון, כי היה לה איכפת.

אני אוהבת שגם אחרי שנים של ניסיון בבדסמ, אני לומדת דברים חדשים, כל פעם מחדש.

מקווה ליצור עוד הרבה רגעים שכאלה בהמשך.

הדבר המפלצתי הזה שמגיע פעם בחודש כמו רכבת בהתנגשות חזיתית. מזכיר לי שאני לא בן גם אם ממש ממש ארצה.

גם כשאני מרגיש הכי בן שיש, הכאב החד הזה, זה שלא משחרר, מזכיר לי שמגדר זה רק בראש.

מצד אחד, הרצון לשכב במיטה בחוסר מעש, לבכות על מר גורלי. מצד שני, לפשוט על המקרר הריק שלי ולאכול מה שגם לא בנוי לאכילה במצב הצבירה הנוכחי שלו.

לא ברור לי איך נקבות ביולוגיות מתפקדות כל חודש, שוב ושוב, ממשיכות כאילו כלום. רק על זה מגיע לנו לשלוט בעולם.

עד אז אני אלבש חולצות גדולות שמסתירות את הציצי, אדבר בלשון זכר עם עצמי ואדמיין שפשוט בעטו לי בביצים וזה לא הרחם שלי שזועק להמתת חסד.

למה אין אפשרות לקבל אוכל חם מביטוח לאומי? כבר ויתרתי על לקבל כסף בעקבות כל המגבלות שלי, אז שלפחות יתנו לי משהו יעיל אחר.

כשהוא שולח הודעה.

ידעתי שזה יגיע בקרוב, ועדיין לא הייתי מוכנה לזה.

אני כן מוכנה לשים את הפרק הזה מאחוריי, עם כל הכאב והאכזבה.

מגיע לי טוב יותר, הרבה יותר.

אני מפחדת, אבל גאה בעצמי שעומדת על שלי.

לזמנים טובים יותר, שבהם לא יכאב כל כך הרבה.

הכל מרגיש קצת סתמי לאחרונה.

קשה לי למצוא בדיוק מה שאני רוצה, על אף שאני מוצאת כיוונים מעניינים.

קשה לי לראות את עצמי מתמסדת כי אני חושבת מה הטעם אם הכל יגמר בסוף בכל מקרה.

זו גישה די דיכאונית שאני מנסה לרוב להרחיק מהמחשבות שלי, במיוחד כי אני מצליחה בהרבה תחומים ומנסה למצוא את הטוב לא משנה כמה קשה לי.

כרגע, אני פשוט מתגעגעת להרגיש בטוחה שוב.

כתבתי לו ביום ההולדת שלו משהו קצר מאוד, שלא פותח אפשרות לשיחה. הוא כתב לי היום בחזרה משהו שהוא יודע בוודאות שאני לא יכולה שלא להגיב עליו ואיכשהו עצרתי את עצמי, לפחות לבינתיים.

אני תוהה אם ארגיש שוב כמו שהרגשתי איתו. אני תוהה אם בכלל מגיע לי למצוא מישהו טוב יותר, אחרי כל החרא שעברתי והעברתי אחרים.

כל דבר שלא מעורר בי את התחושות שהרגשתי אז מרגיש ריק ועצוב. למה דברים טובים מגיעים לפעמים בעטיפות של זבל?

כל הזמן תוהים על משמעות של קעקועים. בכנות, המשמעות של חלק גדול מהקעקועים שלי היא שאני פשוט אוהבת את המדיה שמהם הם לקוחים, או כי זה נראה יפה, או כי יש לי בדיחה פנימית על מה שמקועקע עליי לנצח. אני אוהבת אומנות ואני אוהבת את מה שעיצב אותי להיות מי שאני, גם אם זה פוקימון או בובספוג או משהו שלכל אדם אחר נראה ילדותי או לא רציני.

את הקעקוע האחרון שלי עשיתי מתוך מקום אחר הפעם. חשבתי עליו כבר תקופה ולכל מי שסביבי אמרתי שזה בגלל שאני רוצה כבר קעקוע על התחת. מעבר לרצון המאוד רדוד הזה, שהוא לגמרי נכון, התחבא גם המון.

תמיד שנאתי את התחת שלי, את איך שהוא נראה, את איך שאני נראית. התביישתי להתפשט, להתהלך בבגד ים, התביישתי בעצמי.

הדמות שקעקעתי עזרה לי למצוא חמלה כלפי עצמי, גם מבחינה חיצונית וגם רגשית. למרות הביטחון שהוא הראה לכולם, ראיתי אותו מתמודד עם טראומה דומה לשלי, בדרכים כמעט זהות לשלי, והרגשתי צער. ראיתי אותו מלקה את עצמו ומתוסכל, בורח ומשקר, ולא יכולתי שלא להסתכל עליו ולצעוק על המסך ששום דבר מזה זו לא אשמתו.

בעודי כותבת את הפוסט הזה אני עם דמעות בעיניים, כי לקח לי בערך 20 שנים להגיד את המילים האלה לעצמי. ודמות מצוירת עזרה לי לעשות את זה. הבנתי שאם אני מסתכלת על הסיטואציה שלו מהצד וכועסת על מי שעשו לו את זה, מתוסכלת מזה שהוא מאשים את עצמו, בוכה עם הצער שלו, אני יכולה גם לסלוח לעצמי על מה שקרה לי. מה שנכפה עליי. מה שלא יקרה שוב.

כמה פואטי שאת הקעקוע הזה עשיתי ממש לפני יום ההולדת שלה, כמתנת יום הולדת עבורי. מפרסמת אותו אחרי שהעונה החדשה יצאה.

בגיל 20 נולדתי מחדש, קיבלתי סטירת לחי מצלצלת שהעירה אותי מהתרדמת ששקעתי בה עד אז. ראיתי באיזה בור נקברתי, בתהום של כאוס ואשמה. לא עוד. אני משתפרת כל יום, מצליחה להתגבר יותר כל יום, חיה יותר כל יום - in spite of her.

הפוסט הזה כל כך מבולבל וזו כבר הפעם השלישית או הרביעית שאני מנסה לכתוב אותו, אבל הוא חשוב לי; להחלמה שלי, לעצמי וגם למי מכם שמכירים אותי יותר ופחות ואיכשהו איכפת לכם.

גם אני תיכף אתנתק מהשלשלאות.