תהיות וצעצועים מצייצים

עם כאלה חברים, מי צריך... ליטרלי כל דבר אחר.

החברים שלי מוכיחים לי כל יום איזו בחירה נפלאה עשיתי כשהכנסתי אותם לחיי.

כבר בערך חודשיים שאני בדיכאון שלא זז, עם גלים גרועים או גרועים יותר. 

וכל אחד בדרכו שלו, יודעים בדיוק מה לעשות כדי לעודד אותי, להעלות לי חיוך, לגרום לי להרגיש שרואים אותי.

היא יודעת שאני לא תקשורתית כשאני בדיכאון ודואגת לשלוח הודעות כל יום כדי לבדוק מה איתי. יותר ממה שהיא עושה בדרך כלל. דואגת ושואלת ומדבררת אותי, אבל לא לוחצת, פשוט נמצאת שם איתי.

הוא יודע שאני אוהבת את הבדיחות הגרועות שלו אז הוא עושה אותן בכוונה גם מול אחרים כדי שאני אצחק. לוקח אותי לבלות, מקשיב ושואל, מוריד ממני את האחראיות ונותן לי פשוט להיות.

היא יודעת שאני חווה אכזבות אחת אחר השנייה ודואגת לקחת אותי לדייט מושלם. היא תמיד יודעת להצחיק אותי כמו שאף אחד אחר לא יכול (וזה בהתחשב בחבר הקודם!), תמיד יודעת מה להגיד, שם בשביל להקשיב לדברים שאני תמיד בטוחה שישעממו כל אדם שפוי בנפשו.

היא יודעת שעושה לי טוב לחשוב על אחרים כדי להסיח את עצמי אז נותנת לי להחליט עבורה דברים. היא שולחת דברים מנחמים, מספרת לי על היום שלה, דואגת שאדע שאני אהובה.

הם יודעים, הם מקשיבים, הם מכירים אותי. 

ואני כל כך אוהבת אותם, שהלוואי והייתי יכולה להחזיר להם באותו המטבע, או אפילו רק בחלק ממנו.

ולא יכתב, כי שכחתי לחלוטין מה רציתי לכתוב בו.

אני זוכרת שהוא היה טוב, עם פואנטה ומעין שירה בצורת מילים, אבל עכשיו הוא אבוד תחת ערימות של דברים לא חשובים שאני מאחסנת בזיכרון שלי.

אז עד שזה יחזור אליי, קחו מתנה מהסמי הראשון שלי

איך קרה ש*אני* זו שמארחת את אבא שלי?

שבניתי על זה שהוא ייקח אותי לאכול ארוחה נורמלית אחרי שאני מגרדת שאריות בגלל שילוב של חוסר כסף ודיכאון, ובעצם אני זו שהתרוצצה והאכילה ודאגה לו?

אלוהים, אני תמיד מגיעה בלי אף צפייה ועדיין מתאכזבת. מדהים כמה נמוך אפשר לרדת.

נמאס לי להיות הורה מלווה של הביולוגי המטומטם הזה.

מרגיש לי שלכל אחד שדיברתי איתו בקהילה הזו יש ברמה כזו או אחרת איזשהו אישיו עם לפחות אחד מההורים.

היום המסכה נפלה ליד חברה לא קרובה כל כך והרגשתי כל כך אשמה. התפרצתי וכעסתי ובכיתי ואני כועסת על עצמי ממש שלא חיכיתי קצת כדי להרגע, אבל הכל קרה ביחד וזה היה יותר מדי.

לפעמים אני באמת מתפלאה איך יצאתי הורית בעולם שמזכיר לי כל יום כמה זה קשה לגדל ילדים, כמה קשה לחיות כאן, כמה קשה פשוט להתקיים וכמה קל להיות הורה חרא.

בא לי לאכול מקדונלדס ולבכות אבל אפילו את זה אני לא יכולה להרשות לעצמי החודש.

אלוהים מה ביקשתי כבר?? להיות קלישאה של עצמי????

כל כך הרבה שבשלב הזה אני תוהה אם יש מישהו.י שיכולים to match my crazy.

כולם מאשימים את דיסני בסטנדרטים הלא הגיוניים שלהם לגברים/נשים.

אני מאשים את אינספור הסדרות המצוירות שאני אוהב בעובדה שאני מאמין שבאמת יש אדם אחד שאני מיועד לו.

בדיוק במהלך מרתון (נוסף) של miraculous ladybug, וכבר שכחתי כמה הסדרה הזו ניגנה על כל מיתרי הרומנטיקה שלי בזמן שיצאתי עם ג'.

בכל פרטנר.ית אני משתפרת ומתקרבת לאידאל מבחינתי. הוא היה הכי קרוב עד כה, וגם החזיק הכי הרבה זמן. אבל דווקא בגלל הרומנטיזציה המטורפת שבניתי עליה, זה גרם לי להתעלם באופן מודע מכל הפגיעות החוזרות.

אני מפסיק לוותר על הצד הזה, שרוצה יחס של נסיכה, שרוצה שיפתיעו אותו עם מחוות אהבה קטנות, שיחשבו גם עליו לפעמים.

אני לא מפחד יותר מרומנטיקה או מהרצון שלי בה. רק מפחד שלא אמצא אותה בקרוב.

הזין של חצי מהאנשים פה

לא, לא הייתה הכוונה המקורית של הפוסט אבל הייתי חייב.

אני במצב מאוד מוזר לאחרונה. משהו שנע בין דיכאון לייאוש.

מקווה שזו תקופה שתעבור בהקדם ושאוכל לחזור לכתוב כאן וגם לעצמי על דברים יותר מעניינים.

בינתיים, אני מנסה להשכיח מעצמי את העובדה שאני אמות לבד ואכשל במבחן שיש לי מחר.

אם אני מצפה לרע ביותר, מקסימום אהיה מופתעת לטובה.

אם אתם מתחילים ב"המלכה"

אם אתם רוצים לעשות הכל עבורי ללא תנאים וגבולות

אם אתם מניחים היררכיה עוד לפני שהחלפנו מילה

אם אתם בטוחים שאתם תיכנסו למכנסיים שלי רק כי נראה לכם שאתם הכי הכי

אם אתם לא רוצים להכיר את הבן אדם לפני שאתם מכירים את הפרסונה הבדסמית

אם לא מעניין אתכם לשמוע קצת מעבר למיניות וקינק

אם אתם חושבים שמין זה כרטיס הכניסה שלכם לכל אינטראקציה

עייפתי

פאנפיק על הילד שלי שכתבתי בעקבות שיר רנדומלי שנתתי לעצמי. האתגר היה למצוא שיר רנדומלי ולכתוב בהתייחס אליו. רציתי גם שהדמות שאכתוב עליה כאילו הרגע סיימה לשמוע את השיר

טריגרים: אלימות, אונס קל (מסתבר שזה דבר), שימוש בסמים

Mystery of love
הקול העדין של הזמר האנושי היה כל כך שונה מהדברים שאנג'ל כבר התרגל לשמוע על בסיס יומיומי.

זה היה מעין מפלט לעולם אחר, מוגן יותר, העולם שאם היה לו כשהיה חי אולי הוא לא היה איפה שהוא עכשיו. אם היה מישהו שיאהב אותו כמו שהוא, אם היה קצת יותר שקט, אולי הוא היה יכול להנצל מהעסקה הארורה הזו ואולי אפילו מהגיהינום כולו.
הוא נשם נשימה עמוקה וגלגל בידיים רועדות את חוט האוזניות סביב הוי-פון שלו, תוחב אותו אל כיס הג'קט שלו בזריזות לפני שנכנס בחשש לחדרו של ולנטינו.
"איפה היית?"
הוא הרגיש את הרעד עובר במעלה עמוד השדרה שלו, יודע שהקול העמוק והמתון שלו הוא סימן לרעות.

החדר היה אפוף עשן ורוד וסמיך ואנג'ל התקשה לראות מעבר לאפו.
"אני מצטער ואל, אתה יודע איך זה להיות שחקן מפורסם כל כך, כל אחד חושב שהוא יכול לעצור להצטלם איתי ו-"
כוס ויסקי ישנה נזרקה לכיוונו והוא צנח במהירות לרצפה, מצליח לזהות זוג עיניים אדומות מתקרבות אליו לפני שהוטח בחוזקה על הקיר. מעט גבס מהתקרה התפורר על השניים, וכל מה שהצעיר היה מסוגל להוציא מפיו הייתה יללה חלושה ומעוררת רחמים. ידו של ולנטינו התהדקה סביב צווארו בעוד שהוא מתקרב באיטיות לאוזנו של אנג'ל.
"אתה שוכח שאתה כלום ושום דבר בלעדיי, אנג'ל. אני הפכתי אותך למה שאתה. כך שאם אתה לא פה כשאני אומר לך, אין לך שום טעם."
רגליו ניסו להמתח ולגעת ברצפה רק בקושי, העשן הורוד עוטף אותו עכשיו לחלוטין ולא נותרה לו ברירה אלא לשאוף אותו פנימה, מרגיש את ההשפעה של הסם עליו.
"כן ולנטינו-" הוא נאנק בשקט, מחליט לוותר על כל שביב התנגדות ולהתמסר לתחושה המוכרת.
חיוך רחב ונוצץ נמתח על שפתיו של העש והוא שחרר מעט מהאחיזה בו, "ילד טוב." הוא לחש והעביר לשון ארוכה ורטובה על צווארו, נהנה להרגיש את עור הברווז שנוצר כתגובה אליו.
אנג'ל הביט בשני, מצליח להתייצב סוף סוף על רצפת הפרקט רק בקושי על קצות אצבעותיו. הוא ניסה לשחזר בראשו את המנגינה העדינה ששמע עד לפני כמה דקות כשהוא מתמסר להיי המוכר.
הוא שמע את הגיטרה בזמן ששיניים חדות ננעצו בצווארו, התנחם בצלילי הכינורות כשנזרק כאחרון הצעצועים המשומשים על המיטה הרחבה, דיקלם את מילות השיר בראשו כשתמהיל הכאב ושכרון החושים התפשט בגופו, מנסה להתרכז בנגינת הפסנתר במקום בתחושה המלוכלכת שחש בכל פעם שחדר אליו בחוזקה.
הוא זקוק לזה, זה מגיע לו, הוא הביא את זה על עצמו. עד למנה הבאה, הוא ישאר בעולם הפנטזיות, פיסת השפיות האחרונה שנותרה לו בתוך הכאוס.

והמשחק האהוב עליי: מה צילום מסך קאנוני מהסדרה ומה פאנארט?

זה לא פייר שרק סיימתי תקופת מבחנים ונכנסנו למלחמה שוב.

לפחות משלימה חוסרים בפוקימון בזמן הפנוי בין הריצה למקלט.

גם ככה אני אסתמטית, אין לי באמת אוויר לנשימה ברגיל, אז לפחות תנו לי נפשית משהו.