לפני 17 שנים. 15 באוקטובר 2007 בשעה 14:14
אין פעימות לב,הפיצוץ תמיד כל כך עמוק,
עד שפני המים הופכים לגלים.הגוף לא מאפשר לבכות,
לחייך, לחוש, לשמוע, לסלוח,לשכוח, או להגיב,
הוא נדם.
זה לא סתם פעימות לב. זה לא דיכאון, זה משהו שחולף.
החושים שלי ממש רדומים אני משאירה מבט חלול,
ויוצאת אל.. המסע, אל גבולות האופק, הכל תם.
כעת... ישנה רק הבדידות,היא מצבו הטבעי של האדם.
רק כנפי הדמיון מחזיקים אותנו חיים,
ואין פעימות לב. זה לא שעון,ובטח לא עם מחוגים..