ילדונת חמודונת

הרבה זמן שלא הייתי כאן והכל השתנההההה..
אני לא חיפשתי את הכאב הזה שיגרום לי לשבת ולכתוב בבלוג,
כולם שואלים שאלות וחלקם אפילו מזכירים לי מה היה,
ואת האמת... אני לא זוכרת דבר, הכל נראה לי כתוב בסינית כאן,
פותחת מכתב וכתוב בו משהו... תמיד כותבים לי כאן בשפת הרגש,,
לפעמים אנשים שוכחים מהוא המקום הזה,, טוב אני יענה לו בשפת רגש כמו שהוא מצפה..
"גם אם לאדם יש צעקה גדולה והוא שומר אותה בפנים ומפחד לזעוק אותה לעורר בושות ומבוכות, הצעקה בסופו של דבר באה מהבטן על דברים שהיו או לא הצליחו על כעסים בד"כ על אנשים כאלה שקרובים ללב, מומלץ לצאת לגבעה רחוקה ולשחרר את הצעקה הכי חזקה,"
ואז הוא עונה זה מה שגם את עשית?
לא טרחתי לענות אין לי סבלנות כרגע לדבר על רגשות ועל תחושות ובטח לא לתת דין ןחשבון לאיש,
אדם אחר נשמע חכם מזכיר לי שאת הדמעות אני כבר לא אוכל להחניק פנימה,
ועדיין אין לי מושג על מה הוא מדבר.. אולי זה לא ביג דיל להחליט בכלל ולענות לו,
קוראת הודעות לאט לאט ובזהירות, ושוב השאלות מה את בכלל מחפשת כאן..
שולפת תשובה כדי להשתיק "אני כל פעם מחפשת אוזניות טובות יותר כדי לשמוע שיהיה חזק יותר"
אם אני חושבת על זה אז.. המוזיקה החזקה שאני שומעת לא מעלימה את הקולות שבפנים,
ואז באה הודעה שוב באמצע שום כלום..אני תמיד קוראת את הדברים כמה פעמים לפעמים אני בכלל לא טורחת לענות כי זה ממש מיותר להכנס למקומות שלא מביאות סיפוק או אתגר,
אז ההודעה נשלחת שוב, הפעם אני באמת עצבנית ועונה.. "האדם היחיד שמותר לו לשים את כל הביצים בסל שלי הוא זה שמכניס אותי למיטה בלילה..ואם הביצים ישברו זה כנראה יכאב הרבה יותר"
דילגתי הלאה..
שום דבר לא יציב חוץ מהנוכחות שלי כאן, אומרים שסבל האהבה יציב כאן מאוד,
ואז לרגע אני מתנתקת מהכל, המחשבה סוחפת אותי ללילה הקודם ..
מה היה שם? אוההוו כמעט הכל היה רגיל עד שהמוח הצליח לתת לי להבין שהמרחק בין הנשימות לתנועות האגן שלי נעלמות לכמה שניות, הראש עכשיו מסתוב כמו סליל,, זה טוב, לא טוב, כייף מבלבל,
לוקחת אויר ומתאפסת, אין עוד אותיות לאסוף לכל מילה, אז אני עושה סדר פסח בשאלות והתשובות,
נכון שיותר קל לשאול ולקבל הסבר, במצב הזה אסור לשאול הרבה צריך לחשוב לבד ולהגיע למסקנה,
אין מדיד אושר כפות המאזניים יומי אך- ארון כי יבוא כליסטים יחטפני מרוך זרועותייך,
זה משפט שחרוט אצלי,
אני יודעת שאני חייבת לחשוב טוב כרגע ולהחליט או ללכת על אהבה ואיתה על כל הקופה, או פשוט לנתק את הרגשות כמו שרק אני יודעת, והכל למעני שלא אצטרך לעבוד קשה מידיי ולהשאר במקום השקט מידיי עם אהבה של משפחה בלבד,
אבל הפחד מה יהיה החשיפה החוסר אונים משתקים אותי בכל רגע ומחזירים אותי 2 צעדים אחורה,
למה אני צריכה את כל זה בכלל, בשביל אהבה?
אוהיי כמה שהאגו שלי נפוח אין מצב שמישהו ינהל אותי ויוריד לי קצת מהאגו, אבל דברים קורים לפעמים מבלי לשים לב,
שוב אני חוזרת אחורה לרגעי הפחד.. זה ממש לא מתאים לי לפחד, אבל פחד קיים אצל כל אדם כל אחד ודרך החיים שלו שהוא חי בה,
משהו קטן ואחרון שכתבתי .. מחדד את הרגעים המחשבות התסכול הפחד שבכלל זה לא אני ואלי זה בכלל זמני,
והדבר האחרון שמצוי אצלי ומפחיד זה שברון לב, איש לא אוהבת להרגיש את זה, ומה לעשות הרגשות אצלי הם מתכון קבוע שתלוי לי מול העיניים, העיניים שאף פעם לא מסתכלות בעיניים של אחר.
"ארמון של ניצוצות אהבה שהשתוללו בחדר מואר באיזשהו לילה..
כבר הרבה זמן לא גרמו לי לאושר, ולצאת מפוקוס ולחיות בתוך חלום דימיוני ונעים שכזה,
חדרי הלב נרטבו בדמעות מלוחות של קצת אושר קצת פחד ואפילו שאלות שכל כך רציתי לשאול ולא היה לי אומץ כי פחדתי מאובדן מסויים,שער הלב בתוכי נפתח אך נבלע לתוך החשיכה,
חופן של אהבה סגור בצרור של אי הבנה, ריח של בושם היחיד שנשאר בחדר,
נעטפת בזיכרונות ומחשבות ישנות ויודעת שאלו ימים עצובים שמחים אולי אסורים אך בטוח מלחיצים,
מחשבות כבדים ועצבות מהעבר שחודרת לתוך הורידים פתאום צפות לי,
רעיונות פשוטים באמצע הדרך שאולי אני טועה,
ברסיסים של שפיות אני כל כך אוהבת אותו שהוא צלול ככה ומדבר בנעימות ופשוט כייף לי שם במקום הלא ידוע הזה,
שקט אף מילה על אהבה הכל כאן מסביב שחור ללא פריחה רוצה לא רוצה פוחדת לא פוחדת מה כבר משנה בכלל,
העצב אט אט שוקע לו וממלא את הריאות כאילו האויר כבר לא מספיק חושבת וחושבת ללא הפסקה,
זיכרון מתוק שלא היה בריא עלה במוחי,והינה שוב אני חוזרת לאותו המקום וצריכה להתמודד עם השיחה שבאה לה בשעת בוקר מוקדמת, קשה לי לראות את עצמי במקום שטיפה יכאב לי, כי בחיי בכל רגע שכאב פשוט ברחתי לי כל עוד נפשי,
אני כל כך רוצה לתת הכל אבל הכל, ויש לי כל כך הרבה מה לתת,
יותר מימה שניתן לתאר, אבל הפחד עוצר אותי תמיד,
מחשבות בלב גורמות לי לצאת משלווה ולחשוב הרבה,
לחשוב שלכל אחד יש עולם מושלם רק לעצמו, ורק אתה אדון לעצמך במחשבות ,
הזמן הקפיא את החיוך והבלבול שחבט בי בעוצמה רבה , לא הייתי מוכנה נפשית לרגע הזה שיגיע לו ואין לי מושג כלל מאיפה זה נפל עליי ביום בהיר שכזה,
נמאס לי כבר מ.. ים המוות... דווקא מתחשק לי מעט חיים.
עכשיו אני הולכת לצבוע ולשטוף את החיים החדשים שלי.