אני מגיעה מדייט ונילי שגרתי היישר למועדון, החלפתי ברכב כבר בגדים..
לבוא עם משהו שקל להוריד הוא אמר: בשבילך שלא ייתלכלך.. תביאי את הויברטור החביב עלייך ופלאג זנב,
אבל אין לי
טוב הוא אומר – אני אביא את הפלאג קרס שלי!
אני מזדעקת - לא לא הכל טוב! אני אקנה.
הלב שלי דופק במהירות כשאני אומרת לשומרים שאני איתו, מכניסים אותי בקלות ותוך רגע אני כבר באפלת המועדון.
הלב הדואג והחרד הזה שלי.. לא יודעת כמה מה לעשות איתו. איך אני אמצע אותו? מה יהיה? מה הולך לקרות? מה הוא מתכנן? אני אשרוד את זה? הוא יתאכזב ממני?
רק עוברת את הוילון ומיד מגיעה אל מולו, כל השאלות שוכחות. מחבקת אותו והוא לוקח אותי יד אל יד אל הרחבה.. אני רוקדת לי מולו בזמן שהוא מדבר עם מישהי. הוא שם לי יד על הכתף ואני יושבת בין רגליו לבין רגליה במרכז הרחבה – פאק! מה קורה לי...
היא מסמנת לי לנשק לה את המגף כמו הנשלט שלה, אני מזדעזעת ומסרבת. מנסה להיבלע לתוך הרגל שלו, נבוכה.. היא מלטפת ומנשקת אותי ומניחה את הראש שלי על ירכיה החיצוניות, נעים לי ואני מנשקת אותה בתאווה.
לאחר כמה דקות הוא מושך אותי מהשיער לאחור ומלטף את פניי כשאני צמודה לרגלו... אני מתמוססת לתוך הכף יד המחוספסת שלו. מופתעת מכמה נעים לי לשבת פה לרגליו במרכז המועדון, כשאנחנו שאני מכירה רואים אותי. הוא מרים אותי משם ואני רוקדת עוד קצת לפניו כשאנחנו הולכים משם לכיוון המבוך.. הלב חוזר לפעום.
מסתובבים במבוך והוא תר אחרי מקום לשחק בו.. מגיעים לחדר עם הקיר השקוף והכיסא. שואל אם זה בסדר, אני מהנהנת בחיוך קל. "אני נהנית מהפומביות" שומעת את עצמי אומרת באומץ שלא ברור לי מאיפה הוא מגיע. תישארי רק עם האוברול הוא פוקד ואני משילה מעליי את הבייבי דול. מתיישבת על הכיסא הקר והוא משעין אותי אחורה. אני שוכבת שם ומרגישה רעד של התרגשות נע בי, בזמן שהוא מוציא ומסדר נרות בזה אחר זה בפעולה שמרגישה לי כמו נצח אל מול ההתרגשות והחרדה שגואים בי.
העיניים שלו שמסתכלות בי רגע אחרי שהכל מוכן ולפני שמתחילים, היד על הבטן ואני מחזיקה בו.. נושמת עמוק.. סשן שעווה ראשון. מאיפה באת לי? מאיפה האומץ הזה שלי? מתחילים..
הנר הראשון מפתיע אותי באיזור החזה. אני מתקמרת בכיסא לרגע וחוזרת.. רוצה עוד.. רוצה להבין מה קורה לי מול הנרות האלה שלו. עוד נר ועוד נר... אני נעה בכיסא כשהשוועה מכה בי בבטן ובחזה. בשלב מסוים עולה בי המחשבה שאני רוצה להיות קשורה כדי לזוז פחות. אנשים עוברים ואני נאנקת מכאב כשהשעווה פוגשת את הפטמות שלי. כשהכאב גובר הוא לוקח שרביט קטן ומפעיל אותו על הדגדגן שלי.. עכשיו התחושות הפוכות למורכבות יותר.
בין הנאה לכאב.
השיח מתרחש כל הזמן, אני מעריכה אותו כל כך על היכולת להכיל את הכאב שלי, לתת לי לפרוק אותו ולהצחיק אותי בו בזמן. הוא ממשיך נר אחרי נר והנשימה שלי נעתקת. שנייה לפני שאני לא יכולה לשרוד יותר את חום הנרות הוא עוצר.. מתקרב אליי, שם לי יד על הבטן ולוחש לי לנשום.. לנשום לתוך הכאב... הנר הבא נע באיטיות, אני משחררת אוויר בדיוק כשהשעווה פוגעת בעוד חלקת עור חשוף.. הכאב רך יותר כשהוא צמוד אליי..
הנרות הבאים אחרים, נעימים יותר.. השעווה הופכת משורפת לחמה ומלטפת. היא עוטפת אותי ומרגיעה כמו שמיכה רכה.. ואני מרגישה בטוחה ומתחילה להתערפל..
עוד נרות יבואו ויירדו יותר ויותר נמוך... לבטן התחתונה, לירכיים ואפילו לדגדגן... אני אצרח ואחזיק את החלון ואהנה מכל רגע כשפנים זרות ומוכרות יסתכלו אליי דרך הזכוכית, אתמוסס על המגע שלו, של הנרות, של המשחק. בתוך כל אלה הוא מחדיר אליי את הזנב הורוד והחדש שקניתי ואני נהנת מתחושת המתכת הקרה שסותרת את חום הנרות. הוא מגיש לי את הסטיספייר האהוב עליי ואני מתחילה לשחק. ההתרגשות שלי עולה.. הוא מתחיל להחדיר אליי אצבעות במהירות הולכת וגוברת. לא עוברת יותר מדקה ואתה מלא במיציי ואני גומרת ברטט...
מעורפלת מכדי לזכור כמה פעמים נענו במעגל הזה של שעווה, השפרצה ואורגזמה רק שבשלב מסוים הרצפה כולה התמלאה בנוזליי...כל אורגזמה מלווה ברע ורטטים שעולים בי ומעצימים את כל החוויה.. אם שעה קודם לא חשבתי שאשרוד נר אחד, הרי שעכשיו כשהוא התקרב אל הנרות והתחיל לכבות אותם הרגשתי איך הלב שלי מתכווץ מעט וכמה אני רק רוצה עוד! עוד ממנו, עוד שעווה, עוד אורגזמה..
ואני תופסת את עצמי מופתעת.. מופתעת לגלות כמה מעט אני יודעת וכמה עוד הרבה יש לי לגלות..
תודה דום