ואז הוא שאל "בני זוג?"
ואני עונה בהלצה "היו"
הוא מתלבט עם עצמו ואז אומר "אני יודע, אני לא אמור להגיד את זה, אבל תסבירי לי מה לא תקין עם הדור שלכם שבחורה יפה חכמה וחייכנית כמוך לא בזוגיות?"
אני מושכת כתפיים בחיוך שמסתיר אחריו כל כך הרבה... "לא יודעת" אני מסכמת...
אבל אני יודעת ... ואיך אני אתחיל להסביר? את כל השריטות והמכאובים שהצטברו במהלך השנים?!
להסביר את ההוא ש 7 שנים פירק את הנפש שלי .. תלש ממני פיסה אחרי פיסה של עצמי ... רק שנים אחרי למדתי שיש שם לתופעה, היום היו אומרים גזלייט, אז אמרתי שהוא פשוט שקרן... שקרים על גבי שקרים שסחררו לי את הנשמה.. והוא... הוא רק היה הקש ששבר...
איך אני אסביר ש 5 שנים הייתי צריכה להתכנס לעצמי אחריו, לא כדי להחלים, רק כדי למצוא את החלקים ולשים אותם בקערה אחת... לשמור על כולם קרובים, כי מלאכת ההדבקה מחדש הייתה מורכבת וסבוכה יותר מכל מטלה שהכרתי...
ואולי בכלל לדבר על ההוא שתפס אותי ביום ההוא. אי שם לפני שני עשורים, ההוא שחדר אליי כשאני בוכה מתחתיו ומתחננת שיפסיק... אותו אחד שהשאיר בי גועל נוראי בריח של זיעה מהולה ברוק עד היום ...
או זה שבא אחריו וניסה להסביר שפשוט ממש אכפת לו, הוא רוצה בטובתי, והרי שזה "כמו תאונת דרכים, את חייבת לעלות שוב על ההגה" בעודו אוחז את שתי ידיים וחודר לתוכי שוב ושוב כשאני ממררת בבכי, אבל כבר לא מבקשת שיפסיק... פשוט כי לא מאמינה שיש טעם בבקשה הפשוטה...
אולי בכלל לדבר את ההורים, שמהם למדתי שהדבר הטוב ביותר שאני יודעת לעשות זה לזהות צורך של אחרים ולענות עליהם...
שרק ככה אני ראויה לאהבה ...
אולי לדבר על מה זה להתחיל טיפול רגשי אי שם בגיל 36 ורק אז להתחיל להדביק פיסת נשמה אחת לשנייה... למצוא את עצמי מחדש... להמציא את עצמי מחדש, אפילו תחת שם אחר...
אולי להסביר מה זה לגלות עולם שמרגיש שהוא בית באיחור כל כך גדול ולרצות לפצות על כל השנים של הסבל והכאב... רצון ענק לגלות עוד ועוד... חלקים בו, חלקים בי...
תחושה קשה ונואשת להשיב לעצמי שני עשורים של כאב, פציעה, שנאה עצמית יוקדת...
ובתוך הכאב הזה... שם אלמה נולדה..
מתוך גילוי ואמונה מחדש בי...
אלמה אוהבת שמשתמשים בה, אבל היא גם יודעת בדיוק מה האהבה שלה שווה... לכן היא בוחרת בקפידה מי ישתמש באיזה חלק שלה.
אלמה מעיזה לשים גבולות, לעמוד על שלה...
מעיזה להיפרד... היא יודעת שלבד זה עדיף על פני זיוף וניצול... היא לא מפחדת לשחרר נשים וגברים מחייה שלא מוכיחים שהם ראויים לה...
אלמה היא החלק שלא מתנצל על היותי מי שאני... אלמה איפשרה לי להכיר סוף סוף מעגלים חברתיים שמקבלים אותי על כל הטרלול הטהור, השמחה, הקסם, האכפתיות והאהבה שהם אני..
כמו גם הזעם, התסכול והאימפולסיביות... קבוצות שמקבלות את כל החלקים ולא מבקשות ממני להסתיר אף חלק, לא מספרות לי כמה רעים החלקים שלי וכמה אני צריכה להיפטר מהם כדי להתאים את עצמי לשבלונה שהיא לא שלי.... שהיא לא אני....
ושם, שם אני נמצאת בין אלמה לביני... מנסה לבנות מחדש... אבל זה לא באמת כל כך פשוט.. אתם מבינים? לי יש עוד צד..
היא חשדנית, היא חששנית...
היא כל כך רגישה למניפולציות....
היא מפחדת ...
היא מפחדת להתמסר עד הסוף מחוץ לגבולות הסשן...
שם בתוך סשן הגבולות ברורים, יש סוף להתמסרות... ובחיים?!
השריטות שנחרטו בעור כל כך עמוקות שלפעמים... לא בטוחה שאי פעם יצליח לבוא האדם שאוכל לסמוך עליו מספיק כדי לחשוף את כולן....
אז לשאלתך רופא יקר... "בני זוג?"
אני אענה "היו" בחיוך שממשיך להסתיר את כל הכאב בעולם...
אגיע הביתה, אכתוב, אזיל דמעה ואז אלמה תלחש מתוכי, שזו רק עוד תקופה...
ושהאדם המדויק לי כבר מחכה ממש מעבר לפינה...
כי ככה היא אלמה הזו, אופטימית חסרת תקנה...