לפני 3 חודשים. 5 בדצמבר 2024 בשעה 12:36
#חבלים
אני לא בטוחה איך הגענו לרגע שבו אתה נותן לי משימה – לבחור את הקשירה הבאה שלנו, כולל ביגוד.
ואני? מה לי ולבחירה.
אני יכולה לבחור מקסימום על מי אני סומכת שייבחר עבורי.
אבל אתה לא צחקת ואני ניגשתי לחקור.
כשמצאתי משהו שנראה לי יפה, שלחתי לך, כולל צילום של מה שאלבש. לא עצרתי לחשוב מספיק על רמת הקושי של הקשירה, פשוט שלחתי, שמחתי שמצאתי משהו וקיוויתי שתתחבר גם.
כמובן, שלא הגבת בחיוב או שלילה וכך יצא שעד שהגעתי אליך עדיין לא ידעתי בוודאות אם אכן נעשה את הקשירה ששלחתי לך או שמא נעשה בכלל משהו אחר.
חיבוק, תה, שיחה.... התגעגעתי.
אתה אומר לי ללכת להתארגן ואני שואלת מה ללבוש, אתה אומר לי מה שהבאת ורק ברגע הזה אני מבינה שאכן עושים את מה ששלחתי. והספק בנוגע ליכולת שלי לצלוח את הקשירה הזו שכבר התגנב לתוכי שנייה אחרי ששלחתי אותה, אוחז בי....
אבל אני כבר מחויבת ברגש ובראש למה ששלחתי.
מתיחה עמוקה ומתחילים.
התגעגעתי למחווה הזו להתיישב במיקום המדויק שבו אתה רוצה אותי....
נושמת עמוק..
הכל מתחיל בטוב ורגוע, הכל יושב לי מדויק ונוח. הידיים נרדמות בדיוק כמו שאני אוהבת. מוצאת את עצמי מול קושי להתייצב, הרגל מטפסת והכאב מפתיע אותי ואני לא מצליחה להתרכז...
מנסה להמשיך אני כבר באוויר, בכל רגע נושמת לתוך הכאב ומנסה להתגבר, על הפחד שלי בעיקר, אבל הכאב הולך ונעשה בלתי נסבל עד שבשלב מסוים אני מרגישה שאני פשוט לא מסוגלת להמשיך.
אני מבקשת לעצור וברגע שאתה מתחיל להתיר את החבלים בכי האכזבה פורץ ממני.
מוצאת את עצמי נעה בין תחושת אכזבה וכישלון. מתבאסת שבחרתי משהו שלא הצלחתי לעמוד בו.
-------
אני לא מדברת הרבה על התחושות הקשות של אכזבה וכישלון, הן תחושות נוראיות עבורי. אני לא מצליחה לנתק אותן בראש מתחושת דחייה.
ברגע שאני נכשלת, אני מרגישה לא ראויה ומיד רצות מחשבות שאני אהיה לא רצויה.
בשנתיים האחרונות, בעולם השליטה בכלל ובחבלים באופן מאד נקודתי, יצא לי להילחם בעצמי לא מעט סביב התחושות האלה. בעזרת האנשים שמקיפים ומשקפים אני משתפרת, אבל לרגע פתאום, מול הכישלון הזה לא הצלחתי להילחם במחשבות והרגשתי איך התודעה שלי מקריסה אותי. הדמעות פשוט לא הפסיקו...
ואז החיבוק האינסופי, הנחמה, שזה היה ניסיון ראשון ושננסה שוב... ההרגעה.. לא נתת לי להחזיק לבד את האחריות, לא ראית בזה כישלון כמוני ובכך אפשרת לי לשחרר גם את עצמי מהמקום הזה. לחשוב, לשאול, לחפש דרכים לפתור ולהתגבר....
-----------------------------------------------
וכך, שבועיים מאוחר יותר נפגשים שוב...
חיבוק, שיחה, בגדים, חימום, מחוות התמקמות, נשימה עמוקה... אני מוכנה יותר...
הסטפרדו אוסף אותי בצורה מושלמת, נוח לי....
נשענת לתוך הליין, משחקת עם אצבעות הידיים שהולכות ונרדמות, כשאני מציצה עליהן מידי פעם במראות... ואז מגיע הרגע שבו נשברתי פעם שעברה... אתה מוסיף עוד ליין והרגל השנייה מתנתקת גם היא... להפתעתי השינוי במנח הגוף, השינויים הקטנים שיצרת עבורי עושים הבדל דרמטי. אני נושמת ונחה, מעורסלת בנוחות בתוך החבלים...
כשאתה מתחיל להוריד את הגוף מטה, אני מרגישה איך כמו בכל פעם החשש, החרדה, מתחילים להציף, אבל אני מרגישה בטוחה בידיך.. אתה תומך, מחזיק ומשחרר לאיטך עד שאני מגיעה לשחרור מלא של הגוף, הכאב מתגבר והראש מתחיל לשייט...
שינוי תנוחה, תמונה.... עוד שינוי תנוחה... הגוף מונח בשחרור מוחלט, הספייס המוזר שלי מתמלא בצחוק ואתה נענה לצחוק הזה וחוזר לשחק, מוסיף עוד חבל שמגביל את התנועה ועוד חבל שאני לא מבינה תחילה בכלל לאן הוא מתחבר, אני לא מרגישה את כף הרגל והכאב של הקשירה כל כך עוצמתי....
כשאני מבינה כבר כואב לי מכדי לצחוק ואני מרחפת, שקטה ודוממת ...
שוכבת שם באוויר, בנינוחות שאני באמת מתקשה להסביר... איך הכאב הזה מסתדר עם הנוחות המטורפת הזה? איך הצחוק הזה מסתדר יחד עם השקט הפנימי הממלא הזה? כמה אני מאוהבת ברגעים האלה.
אתה מתיר את החבלים לאט לאט, חבל ועוד חבל... לרגעים הכאב בלתי נסבל... מסיימת את הקשירה אסופה, שעונה, מחובקת, מרחפת....
רושמת לעצמי.. לעצמינו... עוד ניצחון קטן...
