כמה שאני אוהבת את ימי שישי איתך דום...
יש משהו בשקט הזה של הסופש שנכנס...
וסופשבוע הזה חודש אחרי ברלין... חיכיתי כל כך לסופש הזה דום.
ואז...הגעתי אליך אחרי ההטרדה הזו כל כך סוערת ומופתעת, לא ככה תכננתי להיכנס אליך דום...
תכננתי ללכת, להתנקות, להתקלח, ואז להתיישב מולך מסודרת בנאדו שקט.
אבל מה הקשר בין התכנונים שלי לחיים?!.. וככה מוצאת את עצמי פורקת בבכי לתוך הריצפה כשאתה מחזיק אותי ברגל חסונה. נותן לי את המקום להרגיש חפץ קטן שרק נועד לשרת את רגליך. כל כך אוהבת את ההחפצה הזו ובאותו רגע כל מה שהייתי מסוגלת זה רק לשחרר הכל, את השבוע, את האירוע הזה, את החג שמתקרב.. פשוט לשחרר הכל תחתיך... לחזור למקום הטבעי והבטוח שלי לרגליך דום.
אחהצ כיפי ושיעור מאתגר.
שיעור כזה שמתחיל בהצהרה על תרגיל "קליל" ומתפתח לסספנשיין ורטיקלי שהכי מפחיד אותי.
אני כל כך חרדה שלשם שינוי אני לא רק כותבת אני ממש קמה, מסתובבת, מסתכלת. כל הזמן בשמירה על קשר וקירבה אלייך, לרגליך, ליד שלך שמידי פעם מלטפת.
אני חוששת - אתה מרגיע, חימום עמוק וארוך שייתן לשרירים הכנה למה שעומד להגיע. אתה ממשיך להרגיע בזמן שאני מסדרת את החבלים.
טיקיי, ניסיון שני שיושב בצורה מדויקת להפליא. ממשיכים... עוצמת הלחץ הולכת ועולה. אתה ממקמם את הליין ולרגע הקלה עד החבל שלישי השנוא במיוחד. אני נושמת עמוק כשהגולה במרכז החזה לא מפסיקה להציק עד שאתה משטח אותה. כואב ולא נוח ויש לי מחשבה על חנק.. זה כל כך מגוחך, אבל אני לא מצליחה להפסיק לפחד מהחבל הזה דום 😔
אבל אני מתגברת על הפחד, שואלת שאלות טיפשיות ואתה עונה בסבלנות שאני באמת לא מבינה מאיפה אתה מביא דום, וממשיכים.
רתמת אגן קשוחה במיוחד, לחוצה והדוקה, החבלים נכנסים בקושי ואני מרגישה את החבל שורט לי את העור. אבל הדוק זה טוב, הדוק זה בטוח. אז אני נושמת עמוק ומייללת עד שהרתמה מוכנה...
ואז מגיע רגע האמת שאני מחכה לו כל כך וחרדה ממנו עוד ...
אתה מתחיל להרים מהרתמת אגן, טיפה מתח, נותן לי להרגיש את החוויה של ההידוק, את המיקומים. כמה שאני אוהבת רתמות אגן. הן מכאיבות אבל מרגישות כל כך עוטפות דום, מדמיינת אותן כמו חיבוק שלך דום. הראש מתחיל להתרחק טיפה...
מתחיל לטפס ונוח לי, המתח מהטיקיי משתחרר מעט ונעים לי ברתמת אגן. אבל אז... או אז מגיע החלק של הרמת הטיקיי..
כאב חד מהכתף שגם ככה התחילה להציק קודם. אני מתקשרת. מנסים מכיוון אחר. הכתף שלי מסמנת גבול ברור עד איזה גובה אפשר לעלות, ס"מ או שניים פחות מאיפה שהייתי רוצה להצליח להיות.
אני מרגישה אכזבה מעצמי ומבקשת בכל זאת לחזור את הס"מ שאני זקוקה להם מטה. בידיעה שעדיף לא להסתכן, לא לפגוע בציוד שלך דום.. והכתף שלי היא לגמרי הציוד שלך ואם אני אפגע בעצמי עכשיו בגלל אגו זה יהיה מטופש...
מנסים עוד זווית ועוד אחת, דרך חיבוק, דרך עיטוף.. לא מצליח והגוף שלי כבר עייף...
כשאני משחררת את המאבק ורק מונחת שם בחבלים שלך לכמה דקות ברגע הזה שהכל שקט אני מרגישה כל כך יפה... רגע של שקט בתוך הכאב והתסכול... רגע של מעוף...
מתחילים התרה... השינויים במנחים מכאיבים לי כל כך.. דמעות מתחילות לרדת. מסיימים את ההתרה ואתה אוסף אותי לחיבוק. אני בוכה פעם אחת כי כואב ופעם שנייה כי אני מרגישה מאוכזבת מעצמי..
אתה עוטף ומושיב אותי, מחבק, מראה לי תמונות ומרגיע. אתה מרוצה מהתהליך שאנחנו עושים, גאה ושמח...
ואם אתה מרוצה?! אז מי אני ומה אני לא להיות מרוצה דום?!
היה סופ"ש מהמם דום, רגוע, שקט... יש משהו בשקט שלפעמים מפחיד אותי. אני קצת הולכת לאיבוד בתוך המחשבות של עצמי...
תודה דום, על הזכות לנקות ולהכין את הבית שלך לפסח, להשקיט את כל כולי במחשבות על הבית המסודר שיחכה לך כשתחזור...
תודה על המקום להתמודד עם החרדה.
תודה על הלמידה להתרכז בכאן ועכשיו במקום ללכת לאיבוד בתוך עצמי...
ותודה דום, שאתה מלמד אותי כל פעם מחדש להתמודד עם הביקורת העצמית הזו שלי...
תודה שאני שלך דום 🙏🐶