El alma mia

לפעמים זה לא פשוט... 

לשחרר... 

לא שחרור שליטה... 

אלא לשחרר משהו בך... 

לשחרר אגו.. 

לשחרר נרטיבים... 

לשחרר את הסיפורים שעוזרים לנו לייצר הגדרות קוהרנטיות עבורנו לעולם הזה.. 

שעוזרות לנו להבין ולהסביר לעצמנו מה טוב, מה רע, מה נכון ומה שגוי... 

לפעמים הצורך לוותר על הנרטיב דורש גמישות, וויתור, כאב ולקיחת אחריות... 

כי בכל שינוי נרטיב יש גם הבנה שמה שראיתי קודם כאמת מוחלטת בעצם היה חלקי... 

שמה שהאמנתי בו והיה נר לרגליי הוא בעצם לא יותר מהגדרה פנימית וניתנת לשינוי... 

אני אוהבת את הרגעים שבהם אני מצליחה להיות גדולה יותר מהנרטיבים שלי וכשזה קורה בדיאדה מול ובמקביל לאדם אחר.. קסמים יכולים להתרחש... 

אתמול סוף סוף אחרי תקופה ארוכה מידי סוף סוף הרגשתי שקט, שלום.. חלקים נפלו למקומם.. נרטיבים שאחזתי בהם כמעט שנתיים התפוררו אל מול שיח פתוח, כנה, גלוי... 

שיח שלוקח אחריות.. 

שיח שלא מפחד להתמודד, להיפתח, לחשוף את הפגיעות, את החולשה, את הכאב .. 

ובמקביל.. שלא מפחד להתמודד עם הפגיעות שיצרתי גם אני... 

קבלה שלי מול עצמי שגם אני פגעתי, גם אם נפגעתי... קבלה של חלקים פחות נעמים, פחות יפים, פחות חינניים, חמודים ומצחיקים... 

שיח שאיפשר לכעס וכאב שאגרתי זמן רב מידי להשתחרר ולפנות מקום לשלווה.. לקבלה.. לשלום... 

בעיקר פנימי... 

שיח שמאפשר שחרור, שלום, קבלה וחזרה בתקווה לזרימה טבעית, פשוטה.. נעימה... 

ואז הוא שאל "בני זוג?" 

ואני עונה בהלצה "היו" 

הוא מתלבט עם עצמו ואז אומר "אני יודע, אני לא אמור להגיד את זה, אבל תסבירי לי מה לא תקין עם הדור שלכם שבחורה יפה חכמה וחייכנית כמוך לא בזוגיות?" 

אני מושכת כתפיים בחיוך שמסתיר אחריו כל כך הרבה... "לא יודעת" אני מסכמת... 

אבל אני יודעת ... ואיך אני אתחיל להסביר? 

את כל השריטות והמכאובים שהצטברו במהלך השנים?! 

להסביר את ההוא ש 7 שנים פירק את הנפש שלי ..

תלש ממני פיסה אחרי פיסה של עצמי ... 

רק שנים אחרי למדתי שיש שם לתופעה, היום היו אומרים גזלייט, אז אמרתי שהוא פשוט שקרן חסר תקנה... שקרן שסחרר לי את הנשמה עד שנקרעה.... 

והוא... הוא רק היה הקש ששבר... 

ואולי בכלל לדבר על ההוא שתפס אותי ביום ההוא. אי שם לפני שני עשורים, ההוא שחדר אליי כשאני בוכה מתחתיו ומתחננת שיפסיק... אותו אחד שהשאיר בי גועל נוראי בריח של זיעה מהולה ברוק ... 

או זה שבא אחריו וניסה להסביר שפשוט ממש אכפת לו, הוא רוצה בטובתי, והרי שזה "כמו תאונת דרכים, את חייבת לעלות שוב על ההגה" בעודו אוחז את שתי ידיים וחודר לתוכי שוב ושוב כשאני ממררת בבכי שתוק.. 

אולי בכלל לדבר את ההורים, שמהם למדתי שהדבר הטוב ביותר שאני יודעת לעשות זה לזהות צורך של אחרים ולענות עליהם...

שרק ככה אני ראויה לאהבה ... 

איך אני אסביר ש 5 שנים הייתי צריכה להתכנס לעצמי, לא כדי להחלים, רק כדי למצוא את החלקים ולשים אותם בקערה אחת... 

אולי לדבר על מה זה להתחיל טיפול רגשי אי שם בגיל 36 ורק אז להתחיל להדביק פיסת נשמה אחת לשנייה... למצוא את עצמי מחדש... להמציא את עצמי מחדש, אפילו תחת שם אחר... 

אולי להסביר מה זה לגלות עולם שמרגיש שהוא בית... על הרצון לפצות על שנים.. 

על התחושה הקשה והנואשת להשיב לעצמי שני עשורים של כאב, פציעה, שנאה עצמית יוקדת...

ובתוך הכאב הזה... שם אלמה נולדה..  

מתוך גילוי ואמונה...

אלמה אוהבת שמשתמשים בה, אבל היא גם יודעת בדיוק מה האהבה שלה שווה... לכן היא בוחרת בקפידה מי ישתמש באיזה חלק שלה... 

אלמה מעיזה לשים גבולות, לעמוד על שלה... 

מעיזה להיפרד... היא יודעת שלבד זה עדיף על פני זיוף וניצול... היא לא מפחדת לשחרר נשים וגברים מחייה שלא מוכיחים שהם ראויים לה... 

אלמה היא החלק שלא מתנצל על היותי מי שאני... אלמה איפשרה לי להכיר סוף סוף מעגלים חברתיים שמקבלים אותי על כל הטרלול הטהור, השמחה, הקסם, האכפתיות והאהבה שהם אני.. 

כמו גם הזעם, התסכול והאימפולסיביות... קבוצות שמקבלות את כל החלקים ולא מבקשות ממני להסתיר אף חלק, לא מספרות לי כמה רעים החלקים שלי וכמה אני צריכה להיפטר מהם כדי להתאים את עצמי לשבלונה שהיא לא שלי.... שהיא לא אני.... 

ושם, שם אני נמצאת בין אלמה לביני... מנסה לבנות מחדש... 

אבל זה לא באמת כל כך פשוט..

יש בי עוד צד.. ההיא..

חשדנית, חששנית... 

היא כל כך רגישה למניפולציות.... 

היא מפחדת ... 

היא מפחדת להתמסר עד הסוף מחוץ לגבולות הסשן... 

שם בתוך סשן הגבולות ברורים, יש סוף להתמסרות... ובחיים?! 

השריטות שנחרטו בעור כל כך עמוקות שלפעמים... מאבדת אמונה..

לא בטוחה שאי פעם יצליח להיכנס לחיי האדם שאוכל לסמוך עליו מספיק כדי להיחשף...

אז לשאלתך רופא יקר... "בני זוג?" 

אני אענה "היו" בחיוך שממשיך להסתיר את כל הכאב בעולם... 

אגיע הביתה, אכתוב, אזיל דמעה ואז אלמה תלחש מתוכי, שזו רק עוד תקופה... 

ושהאדם המדויק לי כבר מחכה ממש מעבר לפינה... 

כי ככה היא אלמה הזו, אופטימית חסרת תקנה... 

ואני? עוד פייסל עוד כוס יין .. מה עוד אפשר לעשות כדי לטשטש את הצער והכאב ששזורים בי?

דברים שלמדתי לאחרונה עליי..

על חבלים ועל אפטר קר... 

כי מכל משבר, צומחים.... 

אז נכון שתמיד אומרים שאפטר קר זה חלק מסשן? 

רוב הזמן הבנתי את זה ברמה העקרונית. 

אבל אז בשיעור שיבארי לפני זמן קצר מידי, נתקלתי בסיטואציה שתפסה אותי לא מוכנה. 

היעדר אפטר קר מוחלט בשילוב של קור וניכור אחרי שיעור מתקדמים. 

התרגול עצמו לא עבר בקלות. אפילו בקשירת המנח של הידיים היה חבל שורר שלחץ באופן לא מוסבר בנקודה מסוימת שהוביל אותי לקושי גדול. בסוף אותה קשירה זכיתי ליחס קר, היעדר מוחלט של החזקה, ליטוף, חיבוק או מילה טובה. כל זה בתוך קשר חבלים של חודשים רבים שבו יש הבנה ברורה של הצורך של כל צד במערכת. בדיעבד הוסבר לי שזו הייתה בחירה מודעת, שהקושי שלי היה ברור ונראה ובכל זאת התקבלה הבחירה לא לעשות אפטר קר מסיבות שונות שלא היו תלויות בי. 

מעבר לכך שסיימתי את הקשירה עם נימולים שעברו רק אחרי צלילה (10 שעות אחרי בערך, ואיזה מזל שאני צוללת), התחושות הקשות המשיכו ללוות אותי ימים קדימה. 

ניסיתי להבין מה קרה שם, מה קרה לי? 

לאט לאט נפלו האסימונים. 

כשאני בוחרת להתמקם כנקשרת/בוטום, אני בעצם מאפשרת לעצמי להעביר שליטה, אחריות אבל לא רק. במידה מסוימת אני מורידה מעצמי חלק מהאנושיות שלי ובוחרת להעמיד את עצמי לצרכי הקושר/טופ שלי. 

יש בזה מבחינתי מן ההחפצה (העצמית?). ברגע הזה אני בעצם חפץ, פריט, גוף ללא רצונות פרטיים לשימוש של האחר שבו בחרתי.

זה רלוונטי לכל סוגי הסשנים, בין אם זה לצורך הנחת חבלים בשיבארי ובין אם זה קבלת כאב באימפקט.  

בשיבארי, העומק עבורי הוא גדול יותר. ההתמסרות היא כמעט מוחלטת, אני מוותרת על היכולת לנוע, על היכולת לבחור לזוז מהסיטואציה, על היכולת לגרד באף כשמציק. 

אפטר קר, מזכיר לי שמי שהענקתי לו אותי, מעריך את הבחירה הזו. מעריך אותי. אני תמיד אומרת שהאפטר קר שלי הוא קודם כל חיבוק, אבל הבנתי שזה לא מדויק. האפטר קר שלי הוא להרגיש נראית שוב כאישה, אדם, שוות ערך. להרגיש שנוכחים איתי בזמן שאני חוזרת לעצמי, לכוחותיי, לתודעתי הצלולה כשערפילי הסשן/ קשירה מתפוגגים. 

בבחירה לא להעניק לי את הרגעים האלה, וגם לא לבדוק לאחר מכן לשלומי, נותרתי באוויר. ריקה, חלולה. בתחושות קשות של שימוש וניצול כמו שלא חשתי מעולם. 

חשוב לי לציין שלאחר כמה ימים ישבנו ושוחחנו והיה ניסיון כנה לתיקון התחושות הקשות, זה עזר לי מאד, במיוחד ליכולת שלי לסלוח, כי בסוף כולנו אנושיים וכולנו טועים. 

האירוע הזה כל כך לא אופייני לקשר שהיה לנו. קשר של תקשורת פתוחה, התחשבות, חיבור כייפי חברי ומיוחד. שונה ממה שחוויתי עד אליו בחבלים ושהיה שמור לו מקום חם מאד בליבי.

אולי זו גם הסיבה לתחושות הקשות ולטלטלה העמוקה.

ההתנצלות הכנה, ולקיחת האחריות עזרו לי לשחרר מהכעס והפגיעה העמוקה שחשתי. אבל לצערי עדיין נותרתי באי שקט וביני לבין עצמי נשארתי מעורערת, עם לתהיות ומחשבות קשות מאד ביחס לעצמי. 

לשמחתי ולמזלי יש לי אנשים אחרים מדהימים סביבי. 

החל מהשותף שלי לצלילות, דרך הקושר שלי וכל החברות.ים מדהימים מעולם השיבארי, הקהילה הבדסמית ומהחיים שהצליחו לעטוף אותי ולהחזיר אותי לעצמי, להחזיר לי את תחושת הערך והאנושיות שלי. 

תודה לכם אנשים יפים, אני אוהבת כל אחד ואחת מכם שהיו שם בכל מדיה ואמצעי. 

ואתם... טופי.ות קושרים.ות.... 

אם אתם לא בטוחים במאה אחוז שאתם יכולים לעשות סשן מתחילתו עד סופו כולל כל מרכיביו, אל תכנסו אליו. זה החוזה... 

התחלתם? 

אין לכם.ן את הזכות לבחור לא לעשות אפטר קר, זה חלק מההסכם. עשיתם סשן? נהנתן מההתמסרות? תדאגו לבוטום שנשאר עם לב פתוח ונשמה מרחפת לחזור לעצמו.ה . 

אפטר קר זו לא המלצה! 

זו התחייבות! 

כשאתם לא מסוגלים לתת אפטר קר אל תקשרו! 

אל תקשרו כי אתם לא יודעים איך הנקשרת שלכם תצא מהקשירה הזו...

ואם היא תצטרך אתכם שם ואתם לא תהיו שם, היא תשאר לבד.. 

בדידות כזו שבקלות יכולה להפוך לדרופ קשה וכואב... 

כזה שמפרק את הנשמה, גורם לתהיות ושאלות על הערך העצמי והקיום האנושי... כי זה כוחו של דרופ עוצמתי.  

אל תקשרו גם אם זה אומר ברגע שהחבל הראשון מונח ואתם מבינים שמשהו לא עובד לכם, לאכזב אותה...

עדיף לאכזב אותה בהיעדר קשירה מאשר שתרגיש את הקור והניכור כשהיא לא מקבלת אף לא ליטוף אחד של אמפתיה וחמלה שירגיע את הקושי שהצטבר בגוף... 

אל תקשרו כשאתם לא בטוחים שאתם מסוגלים לאסוף אחכ את השברים שעלולים להיווצר בחבלכם...

אל תקשרו אם לא אכפת לכם ממנה מספיק כדי להרים טלפון יום אחרי ולשאול ... מה נשמע? 

פשוט אל.... 

ותעשו טובה קטנה אחת... אל תקטינו את כל הקשר והחיבור שהיה כי אתם לא בטוחים מה השתנה...

מה שבטוח...

פשוט אל תקשרו כשמשהו השתנה ואתם לא בטוחים מה...

וגם אל תשאלו איך אני יודעת... 💔

*הפוסט נכתב בלשון זכר ונקבה מטעמי נוחות בלבד אבל לחלוטין פונה לכל המגדרים

It's time to try defying gravity

I think I'll try defying gravity

And you can't pull me down

במקביל לחג הזה והמחשבות שהוא מזמן על שחרור פנימי וחיצוני, מתחיל לאיטו לפעפע בי הצורך לסכם את השנה הזו, זה עוד לא שם אבל הסיכומים הפנימיים מתחילים לצוף בי... 

עוד רגע חלפה שנה ואני בעיקר בהלם והוקרה..

מהשינויים

מהתובנות

מהאנשים שנכנסו ויצאו מהחיים שלי 

לאט לאט אני לומדת לקבל את השינויים בקלות רבה יותר

לאט לאט אני לומדת לשחרר את מה שכבר לא שלי, את מה שהוא כבר לא אני.. 

לשחרר את האנשים שסיימו את תפקידם בחיי ואני בחייהם..

בהוקרה... גדולה.. על מי ומה שהם היו עבורי ואני עבורם. 

לאט לאט אני לומדת להוקיר את הרגעים הקטנים והגדולים

את החיבורים המיוחדים והמדויקים...

את האנשים שמאפשרים לי לעוף וגם להתרסק ... 

כל כך הרבה חיבורים מיוחדים נוצרו עבורי בשנה הזו... 

כל כך הרבה גילויים וצמיחה אישית ובינאישית, בעולם השליטה, במיניות, בחברויות ... בחיבור שלי אליי... 

ביניהם החיבור הזה, שמעיף אותי פנימה ולמעלה...

 הכי גבוה שאפשר... 

מלמד אותי להתמודד עם המחשבות הכי כמוסות שלי...

איך אמרת לי?!  

החלק הקשה זה החלק המנטלי.. 

כמה מדוייק.. 

ובכל מפגש מחדש אני מתעמתת עם הפחדים, עם החשש... 

בכל מפגש מחדש אני מצליחה קצת יותר למצוא את הסנטר ולהתמודד ... 

לנצח את עצמי...

לנסוק...

כל מפגש מחדש עפה קצת יותר גבוה... 

חג שמח 🧚‍♀️

קצת אחר 

מה שנרקם בינינו... 

הוא קצת אחר.... 

שנינו בדסמים

אתה שולט, אני נשלטת.. 

ויחד עם זאת הקשר בינינו רחוק מלהיות קשר שליטה

מיניות כייפית, קינקית... אבל לא יזיזות... 

חברות אמיתית וכנה... 

אבל לא זוגיות... 

משהו קצת אחר.. 

חופשי... 

נטול הגדרות, נטול קנאה, נטול רכושנות... 

נפגשים בטוב מידי שבוע אולי שבועיים.. 

תחביבים משותפים שהתגלו עם הזמן.... 

גיליתי איתך עומקים במיניות שלי, שלא ידעתי שקיימים. 

אחרי שהייתי בטוחה שאי אפשר לחדש לי יותר, שפרצתי את כל הגבולות... הגעת לחיי ולימדת אותי להכיר את עצמי מחדש... 

בלי היררכיה

בלי בולשיט

נקי, קל, פשוט... 

לא מתרכזת יותר באורגזמה רק נהנית מכל רגע שאתה חודר אותי, מכל רגע של מגע ... 

מוצאת את עצמי מתגעגעת בתאווה לפעם הבאה שתבוא ותזיין אותי כמו שרק אתה יודע... 

מתגעגעת למקלחות הארוכות, ללקק את הזין הזה שלך מתחת לזרם מים חמים...

ואז קרה מה שלא חשבתי שייקרה לעולם... 

בעוד אתה מזיין אותי, משפריץ וחודר חזרה שוב ושוב... 

אתה שואל איפה לגמור? 

על הפנים... 

אתה מופתע... 

זה גבול ברור שלא נחצה מעולם... 

אבל בפעמים האחרונות פתאום אני כל כך רוצה... להרגיש, ללקק מהשפתיים... 

שואל - בטוח... 

אני מהנהנת... 

מוריד אותי על הברכיים מולך, פה פתוח, לשון בחוץ, עיניים סגורות ..

 דרוכה, מצפה וחרדה ... 

אתה משפריץ את החום שלך באיזור החיים, שפתיים, לשון..

מסתכלת עליך מלמטה, חצי נבוכה, מלקקת אותך מעליי בעוד עם אצבע אתה מנקה את השפיך מפניי ומעביר אותו ללשון שלי... מחייכת.... מרוצה... 

אני כל כך אוהבת את הרגע הזה שאתה מתפוצץ .. קשה להסביר מה בזה מעורר בי גאווה.. רגעים אולי של ליטלית שמרגישה שעשתה עבודה טובה...

בדיעבד אתה מספר שאתה בכוונה נמנע מאיזורים שאתה יודע שמלחיצים אותי... 

לא יכולתי לבחור פרנטר נכון יותר להתמסר אליו ולנסות לפרוץ את הגבול הזה ממך...  

רגעים.. 

קטנים וגדולים

רגעיים ונצחיים

רגעים שאני אוספת בזיכרונות, נוצרת בליבי... 

רגע כזה של חיבוק אוסף

רגע של שיחה קולחת

רגע של פתיחות הלב 

רגע אחד של שינוי אנרגיה

רגעים אינספור של התמסרות לידייך, לחבליך.. 

רגעים של שקט

רגעים של משחק ייחודי

רגע אחד ואני על שתי רגליים, ראש מטושטש... 

רגע אחד ואני באוויר... 

רגע של כאב חד ... 

רגע של התמסרות עמוקה, אתה משנה דבר מה ואני מרגישה איך ברגע אחד הגוף שלי פשוט משתחרר לתוך החבל... 

רגע של שחרור מוחלט... 

רגע שבו אני יוצאת מתוך עצמי... ספק כאן ספק לא... 

רגעים אינסופיים של ריחוף ... הראש כבד, הגוף לא מורגש... מרחפת בשלווה ... 

רגעים נצחיים של שקט ... 

התודעה שקטה, רגועה, סוף סוף מנוחה מוחלטת... 

רגעים של התרה..

רגעים של רעד ורטט כשהגוף והתודעה מתחברים חזרה, מעכלים וחוזרים לסנכרון והרמוניה... 

רגעים של הוקרה... 

#חבלים

קובעים להיפגש אחרי שבועיים ארוכים שהרגישו כמו נצח. 

הספקתי לעבור בזמן הזה סדנא שהיוותה לי קושי פיזי ומנטלי. 

היו שבועיים עמוסים בכל טוב, כמו שאני אוהבת... 

הופעתי, צללתי, חזרתי... 

נהנתי מכל רגע אבל שום דבר לא מילא את החלל הנקודתי הזה ושיוועתי למפגש הזה איתך. 

יש משהו כל כך פשוט וכל כך מדויק בחיבור הזה. המקום בו יש דינמיקה כל כך ייחודית ללא מילים. כאב, משחק, סוג של מרדף - השפלה - החפצה וגם לא בדיוק אף אחד מהם. אני מאוהבת במחול הזה. 

קבענו.

ואז לאורך היום, אני מבינה שהתנועה שלי מוגבלת וכותבת לך בחשש...בחרדה. 

כי ככה אני, תמיד בטוחה שאם אני לא ב 100% שלי, לא יירצו בי. המיינד שלי משחק בי...

אבל אתה... בודק בהתחשבות ובדיוק מה כן אפשר והפגישה נותרת בעינה. 

כשמגיע הרגע, אתה מחווה ואני מתיישבת... מזמן לא חוויתי את הקשירה הספונטנית, זו שאני לא יודעת מראש מה יהיה בה. וכל כך התגעגעתי לתחושת ההתמסרות המוחלטת הזו. לשחרר את המיינד, את הגוף, את הנפש ... 

אין בחירה, אין החלטה, אין צרכים... 

יש גוף שנתון לידיך, למרותך, לשימושך... 

ואתה מתחיל לשחק... 

הידיים נקשרות מעל הראש, לא נוח אבל לא כואב.. בהתחלה... זה כאב אחר, כזה שמצטבר עם הזמן. 

אתה מזיז, קושר, מרים, מחבר איברים, מצלם, מתיר, חושף, מסתיר... 

מעצב ומפסל כאוות נפשך... 

פוזיציות שזזות ונעות... 

משחק שזז ומתפתח של חבלים ואימפקט... שינוי תנוחות ומנחים, כאב חבלים, כאב הצלפה, תאווה ועונג... 

תחושות של כאב, חום, התרגשות.. הכל בו בזמן מציף ומעיף את התודעה שלי למקום אחר... 

כשאני מוצאת את עצמי חזרה על הריצפה, מחובקת בזרועותיך, נוחתת לאיטי... 

מרגישה את תחושת ההוקרה שמתפשטת בי... 

זה בדיוק כל מה שהייתי זקוקה לו... 

תודה 🙏

לא מצליחה לחזור לסנטר שלי מאז שהוא ניסה לחזור לחיי חזרה.... 

האם אני חזקה יותר? כן

הצלחתי לעצור בזמן, לא לתת לו להשתלט על כל חלקה טובה. לא לתת לו לזרוע בי שוב חרדה. לא ליפול שבי אחרי מניפולציות של שינוי וחלומות על עתיד משותף, טוב יותר. 

האם אני חכמה יותר? כן

הצלחתי לראות מבעד לזרעי משאלות, לשמור על הלב שלי מפניו ולא לתת לו מקום. 

ועדיין.. הכאב... 

על 7 שנים של חיים תחת גזלייט תמידי

של חוסר התחשבות

של ביטול מוחלט

של הקטנה וזלזול

של זריעת חוסר בטחון

של ניצול בכל כך הרבה אופנים... 

כל אלה מהדהדים בי... 

לא מבינה איך נשאבתי לשם... 

לא בטוחה איך יצאתי משם... 

גאה בזה שלא נשאבתי שוב... 

שהצלחתי לשים גבול.... ברור, איתן. 

ובכל זאת.... 

הניסיון שלו, שבר עוד משהו בתוכי... 

לא בטוחה שנשאר מספיק ממני כדי לקוות שיבוא יום ויהיה משהו טוב יותר.... 

לשם שינוי קטע לא שלי אבל מרגישה כאילו נכתב מגרוני...