עוד יום
עוד לילה
לא ישנה
לא ערה
לא שקטה
אין לי מנוחה
הלב מפרפר, מתרגש
הראש מלא במחשבה...
זה כבר מספר שבועות שחלפו עברו..
וכאילו החיים מתחלקים ללפני ואחרי...
לפני שהכרתי אותו
את העולם הזה..
רגע לפני שהכרתי אותי תחתיו
לפני שידעתי את העומקים והעוצמות..
לפני שלמדתי אותי מחדש...
ואחרי...
ולרגעים אני לא מבינה...
איך אני אמורה למצוא דרך להמשיך הלאה ..
איך אני חוזרת לנשום בכוחות עצמי...
איך אני מצליחה לשמור על עצמי כשאין אותו?
כשאני לא שומרת עליי עבורו?!
מי אני בכלל כשאני לא שלו?!
ולמה....?
הריחוק נוכח יותר ויותר מיום ליום
הוא משתף אותי פחות
ואני אותו.
ומי אני כשאני לא שלו?!
ואז מגיע משב רוח רענן...
מפתיע..
ואיכשהו הכל קל יותר... זורם... מתואם באופן בלתי מוסבר..
ופתאום עוד פעם התרגשות קטנה...
אופטימיות זהירה?!
פרפרים קטנים חגים להם...
סומק בלחיים בכל מילה שהוא כותב...
ואני מפחדת להאמין שזה אפשרי..
רגע של אושר קטנטן... חיוך מובך מטפס...
רגע של תקווה...
רגע של הבנה...
אולי בכל זאת... יש אותי גם אחרי לכתו...
אולי בכל זאת יש שם בחוץ את כל מה שאני צריכה ורוצה...
אולי אוכל להתמסר גם במקום אחר...
אולי הוא פתח לי דלת ועכשיו יש דרך ללכת..
למצוא את המתאים, את המדויק...
מלאה בהוקרה על כל מה שלמדתי תחתיו...
עדיין מתגעגעת למקום שלי לרגליו...
עדיין כואבת את השחרור...
עדיין מפחדת מהריחוק...
חוששת לאבד אותו בחיי... את החברות והאכפתיות....
אבל ברגע אחד נכנס אוויר והלב שוב מתמלא לאיטו..
בזהירות, בחשדנות ובמהירות לא ברורה..
כי פתאום בא מישהו שמדבר אותי, מדבר את נפשי...
ואני מוצאת את עצמי במשחק של צללים שכזה...
אחד לבן בוהק קורן, מלטף אותי בחום...
אחד שחור קודר, מושך אותי לתוך האפלה...
ואני נעה, נמשכת בין הגלים...
איך אפשר להכיל כזו גהות וכזה שפל בבת אחת בכל רגע..
רגע מעלה, רגע מטה רק להיזהר לא להישבר שוב לתוך הסלעים...