החונך

כתבת שאת בנפילה, שעצוב לך, אבודה.

עונה לך כאן, שאם היית שלי הייתי לוקח את החגורה, מחבר אותה לקולר שלך,

ויוצא איתך לרוץ בשדות.
רצים יחדיו כשמחזיק אותך חזק שתרגישי שייכת. את מזדנבת מאחורי ואני מושך הצועה. מתנשמת. מתענגת.
עד שהחיוך היה מפציע והיית לוחשת לי,
תודה אדוני.
וכך כשאת מתנשפת ומזיעה היינו עוצרים במקום שומם,  הייתי יושב על סלע,  משכיב אותך על ברכי , מביט ברגלייך הדקיקות עם נעלי ריצה, מפשיט מכנסך הספורטיבים הקצרים עד לאמצע הירך,
עוצר לרגע .

ומביט ברגע הטהור הזה, בטבע שלסביבי, בישבנך.
ואז ומפליק לך .

חזק ילדה כזה שיגרום לך להוציא יללה.שלא תעיזי שוב להיות עצובה כשאת שלי.
מפליק לך עד שדמעות יגיעו לגרונך. שכל החרא יצא ממך. שתבטיחי ותתחנני שאחדול ואחבקך.
ובבת אחת תזכרי
כמה שאת מאושרת.

מוקדש לך  ולכל מי שחשה שזקוקה.