אוהב להכאיב. אפילו חזק באמת.
מודה שזה מענג אותי. עוצמתי לי.
אבל...
אוהב להכאיב רק למי שמתענגת מזה... ובשלב הנכון לה. ואז יוצאת ממני המפלצת.
אני אוהב גם להביך, לגרום לה שתתביש ממש, לסמרטט לתת לה להבין כמה שהיא כלום , או לחילופין זונה או כלבה המנקה בלשונה את גופי, כמה שמשרתת או שתרגיש התעלמות, כאויר שלא רואה אותה בחדר כשמזיין למולה חברתה , או שגורם לה להרגיש קטנה מפוחדת שאני נאלץ לעשות לה טיפול רפואי מביך וממש לא נעים,
מוטרף מכל זה
אבל ...
אוהב לעשות זאת בכל נשמתי ועוצמתי רק כשיודע שזה יטריף בסופו של דבר גם אותה.
גם אם יודע זאת לפניה כי חש אותה בעצמותי.
אוהב לקחת בלי להתחשב לתת לה להבין שגופה מנוצל למען צרכי.
אבל...
עושה רק כשיודע שהיא מתעלפת מזה מריגוש...
כלומר, אין בי טיפת עונג אם מה שעושה הוא חד צדדי. להיפך.
אז מה זה אומר עלי?
אומר שבסוף אני הילד מרצה?
מי כאן השולט אם כל מה שעושה זה למענה כי מה שמטריף אותי זה להטריף אותה.
כמובן שכפי שכתבתי כבר בפוסט הגדרות לא מעניינות.
אבל מעניין לחשוב שכפי שכתב נח הררי בקיצור תולדות האנושות על החיטה והאדם . כי האדם עבד של החיטה כי דואג ומטפל ובזכותו הפכה להיות העשב הנפוץ בכדור...
כך בסופו של יום מטרתי לגרום למי שאיתי הכי טוב שידעה, להגשים ולשבור שיאים... לגלות לה קצוות שלא חשבה שתתמכר להם...
הכי לא נחמד ומהצד נראה לעיתים חרא של בן אדם, אבל אם הכל למענה אז...בסוף מי העבד?
מי המשרת לעינוגה?
לא אני.
מסיבה אחת, שעושה ומנווט הכל כי מרגש אותי וזה מה שאוהב. זה מה שאני.
כי עושה זאת בעונג עוצמתי. לכן עושה כל זאת בשבילי.
לכבוש את גופה ואת ליבה את צרכיה ואת תשוקתה, לתת לה להרגיש קטנה כלכך. לפרק אותה לרסיסים, להרכיבה לעוצמה, לגרום לה לתת בי אמון שלא נתנה לעולם, לאפשר לה להגיע איתי לתשוקות שהתבישה לספר או שלא חשבה שירגשו. זו בשבילי השליטה האמיתית.
מסובך?