ביקרתי כמעט בכל מוזיאון נחשב בעיר מרכזית יותר מפעם אחת.
התרגשתי מיצירות שהפעימו .
אך ליבי לא התקרב מעולם להתרגשות מאומנות שלפני.
שוכבת על הבטן
ערומה
ישבנך שעיר.
סתם לא באמת .
הכי חלק ונשי שיש
גוון עורך הממיס
ישבנך שובר לי את הלב בחוצפתו ,
מהנשיות המעודנת
מרגיש לפוני, כפות ידי...איבר מיני...
אבל נפעם מהיצירה. רק מסתכל.
מסתכל ומתסכל.
מעדינות רגליך הזורמות משם.
מגבך הדקיק המצומרר מקור.
את מפוסלת במיטתך
ולא זזה
ממתינה
הציפיה ללא נודע משגעת אותך
וגורמת לשפתי פותך ממש להרטב מהרגע.
מתחננות בדרכם לנגיעה, מפרישות מיץ אהבה שאחדור אלייך בקלות.
אבל אני עכשיו מביט.
הפרפרים שבבטנך
והחשש
מרגיש אותם. מרגיש אותך.
הידיעה שמביט בך ובאיברים הכי אינטימים שלך .
את כל כך משתוקקת לי
שוכבת על הבטן ,
מאפשרת לי לקחת הכל.
רוצה שאקח ככל.
מתחננת בלי לדבר שאקח.
הכל.
לא מפליק לא מלטף, לא שוט, לא חגורה, לא מלקק, לא חודר.
מביט .
המון זמן. אולי עשר דקות שמרגישות לך כנצח.
רוצה.
כלכך רוצה. וליבך דוהר.
זה אני.
איתך בחדר.
מרגיש את הלב.
מהפסל המדהים שלפני.
מהות קיומי ברגע אושר מרוכז.
לוקח את הזמן
לא כי מתלבט מה לעשות.
כי מביט. ומתענג לי.
לוקח אותך בעיני.
ביצירה ששום אומן לא הגיע אליה.
אבל אני הגעתי.
. את היצירה שלי.