מאדאפאקה

("כשאתה רוצה אתה יכול"-ציטוט של מרחין,סטודנטית הולנדית שהייתה מתנדבת לפני 25 שנה,ונישאה לבן קיבוץ והייתה מורה לספורט ומחנכת שלי בכיתה י',בסוף אותה שנה היא עזבה את הארץ ועברה עם בעלה להולנד,ואני סיימתי עם בית הספר).

("קצת קשה אז נשברים"-גילרו,מכונאי בצה"ל (מיל) והחייל היחיד שהצליח לבנות נגמ"ש שלם מכל מיני ברגים וחלקים שנשארו בכיסים שלו כשהוא היה יוצא הביתה).
לפני שהלכתי לישון עוד הייתי צריך לעשות המון טלפונים,כי אף אחד כבר לא מצרף כרטיס ברכה למתנות,חוץ מאינדיגו,אבל אינדיגו זו חברה שהיא אחד הלקוחות הכי גדולים שלי בעבודה,הזמנות של בערך מאה אלף יו אס בחודש,ואסור לערבב תחומים בשבת אבודה.
אני בכלל שונא לדבר בטלפון,כי כל פעם או שזה יוצא שיחה של בערך שעה,שבה אני מעשן חצי קופסאת סיגריות,או שזה עשר דקות שמשאירות אצלי תחושה כאילו מישהי השאירה אותי נורא מגורה ונעלמה.
לפני זה פתחתי את המתנות בברוטאליות..3 קילו ספרים קיבלתי,ותמונה שאני לא יודע בדיוק איך אבל נארזה מראש ובה צולמה המסיבה שהיינו בה באותו ערב,אולי חצי ירח פחות.
לפני זה זרקתי המון שאריות אוכל טוב לפח הירוק,שמתי המון כלים בכיור,אילאאאנית כבר תיכנס לשטוף בשבת.השארתי שתי צידניות ריקות ליד המחסן ואת השולחן המכוסה בחול עטפתי בשמיכה שלא יהיה לו קר.ראיתי שהכינו לי שלט גדול בכניסה לקלאב,פטריק המשוגעת לא שכחה לי כלום עדיין,אבל לא היו לי כוחות נפשיים לעוד מסיבה.
לפני זה נזרקתי במושב הקדמי של האוטו ונתתי לירון לנהוג.אולי ישבה מישהי ביננו,אבל אולי זו הייתה רק רוח ששיחקתי בשערה,ירון לא הרגיש בכל אופן,יש לו אשה ושתי ילדות שמחכות לו בבית,והוא היה אסיר תודה על זה שקיבל פס לכמה שעות בגלל היומולבדת,כמו שאומרת האחות שהייתה פעם ועכשיו לא.
ירון סיפר לי סיפורים על נסיעות אחרות,שעשינו אחרי הופעות של הלהקה,ולא הייתי במצב לזכור.תמיד אחרי שחוזר הניגון אני חוזר למצב שבו אני כבר לא יכול לקלוט כלום ממה שקורה סביבי.כמו נחש פיל שבלע בריח והוא ננעל סביבו,מקורות הרגש אני שוקע למצב של עיקול ומאזין לסימפוניה שמנגן הלב (או שאולי זו הקיבה?).
עוד קודם לכן עברנו על פני האוטו של אילאאאנית וג'.הם לא ממהרים שלום מקום כבר.פעם לפני שלוש שנים כשהם רק התחילו,ואילאאאנית הייתה צריכה לחזור לשבדיה שלה,שניהם לא היו בטוחים שג' יחכה לה בכלל.הוא היה ידוע בזה שהוא מתאהב מהר,ומבטיח לחכות לבחורה אפילו שנה עד שהיא תחזור לקיבוץ.תמיד אחרי שבועיים הוא היה מתחיל להסתובב בקיבוץ עם הראש באדמה ואחרי שהוא היה מציק לי קצת יותר מדי הייתי אומר לו שיעבור הלאה.
והוא היה עובר ללא חרטות לבחורה הבאה. עם אילאאנית זה היה אחרת.
היא הייתה עוזרת בית נהדרת,ואולי הייתה במצב נפשי טיפה יותר חברתי מבדרך כלל,אבל בזמן שהיא הייתה בשבדיה,היא הייתה אומרת לו כל יום "אתה אדיוט,עוד אחת כזאת לא תמצא",ומזל שאחרי חודש היא חזרה,וכבר שלוש שנים...הם לא ממהרים לשום מקום.מי שמבלה ימים שלמים בצפרות לומד כמה דברים.
לפני זה היה מופע של אורות ירוקים בתוך המים,או שאלה היו צוללנים עם כובעים של כורים,עם אור זרחני,או שיחידה של דולפיני תקיפה של צה"ל היוותה את החלק האומנותי.הרוח הייתה חזקה מדי,ולא הצלחנו להדליק את הנירות,וביזבזנו את כל הכוסות פלסטיק,אז שתינו יין מהבקבוק.העיקר לא לשתות מי ים,כמו שאמרו בשייטת.
בסוף עמי החליט לעשות מדורה,ולא הבאתי עצים,היו שם כמה סוכות חוף שג' רצה לפרק לקרשים,אבל אמרנו לו שסנארקים זו חיה מוגנת,אז ירון הלך 7 קילומטר,כרת עץ אשל בשיניים ולקח אותו על הגב עד לחוף.
לפני זה אמילי נרדמה.היא עוד יונקת פעמיים ביום.החברה מהיחידה עוד חיכו לנו כשהגענו.ואחרינו הגיעו הבנות,במכונית שלהן.ראיתי אותן דרך המשולש הימני התחתון של מגן דוד ענקי שעומד שם ליד הבודקה של הקיוסק,הן היו יכולות לעבור דרך המגן דוד עד-דום.אבל זה האוטו של ההורים,וגם הילדה שלהם,אז הן חנו במסודר.
לפני זה חיכיתי באיינשטיין,והן היו מאחורי הסיבוב ולקח לנו רבע שעה עד שהן הגיעו אלי.לא בדיוק רעיון טוב לקבל הכוונות מבלונדיניות או מכאלו שמתבלבלות שמאל ימין,אבל כביש ואדי ערה היה ריק ושקט,וברדיו היוה שירים לא של יום הזיכרון,אז הייתי רגוע,גם מכיוון שאחרי שארזתי את כל הציוד והתקלחתי לא מצאתי את המפתחות של האוטו,ורק אחרי חיפוש של חצי שעה גיליתי אותם בתוך הצידנית מתחת לסכום,שממילא לא השתמשנו בו אח"כ.
בסוף מצאו אותו זרוק מתחת עץ אשכוליות.