לפני 8 חודשים. 5 במרץ 2024 בשעה 18:58
בלי להסניף אותך, לגעת או לתקשר וזה לא נהיה לי יותר קל אבל זה עדיף מהתחושות שחוויתי בבית שלך בביקורים האחרונים שלי.
אומרים ש-21 ימים הראשונים הם הכי קשים בגמילה.
אז איך זה שכל יום זה רק יותר מחרפן?! אולי כי כל יום מתחזקת הידיעה שויתרת עלינו, בכזאת קלות, בלי לנסות אפילו לתת לזה רגע להיות באמת.
התחלתי לדבר עם גברים, מבינה תוך רגע וחצי שזה לא ילך ונעלמת. אין לי כוח אפילו לתת הסברים ואין רצון לצאת מהבית.
המוח עובד שעות נוספות, תוכניות ומהלכים מתפתחים בקצב מסחרר, הלב מאובן, הדלת נעולה.
מתכנסת לתוך עצמי ועוצמת עיניים, רק ככה אני יכולה לדמיין את הידיים שלך נוגעות בי ואת הנשימות שלנו מתמזגות כשהעור שלי בוער מהמגע שלך.
הטלפון מצלצל, בום והכל נעלם, הבור בבטן חוזר להיות מורגש ועמוק מתמיד.
אתה חסר לי כל כך אבל זה בלתי אפשרי, אתה בלתי אפשרי.