החיים לימדו אותי שאין זמן לבהות בנוף, צריך להיות כל הזמן ערני לסכנות. כבר שנים אני בוהה רק בירח בלילה כשאני לבד, נטענת ממנו, מרגישה אותו ומגיעה לתובנות חדשות.
לפעמים מצאתי את עצמי נדהמת מיופיה של השקיעה והצבעים שהיא מביאה איתה לשמיים.
רגעים בודדים שנתתי לעצמי לחוות את היקום ולרוב נהניתי רק מנפלאות השמיים.
כשהיינו אצלך אמרת שהורידו את העץ, העץ שמעולם לא שמתי לב אליו וכשנסענו ברכב שלך הראית לי דברים בדרך ואת השדות אבטיחים. עברתי שם כל כך הרבה פעמים ולא שמתי לב, הייתי תמיד כל כך עסוקה ברגשות ומחשבות שלא ראיתי כלום.
אולי הגיע הזמן לנשום ולהבין שזה נועד להיות וגם אם הדרך ארוכה ומסובכת, צריך לחוות אותה וללמוד ממנה.
אני יודעת שאנחנו חזקים יותר מאי פעם, אתה לא אומר אבל אני מרגישה אותך גם ללא מילים.
הייתי רוצה שתגיד את זה, גם אני מפחדת, הגשתי לך את ליבי על הצלחת עם סכין ומזלג, פתחתי דף נקי וחלק של אמון ולפעמים קשה לנשום מחרדה שאפגע ואתרסק כמו גביע קריסטל לאלפי רסיסים.
אני מפחדת מלא לנשום אותך קרוב ולשמוע את הצחוק שלך מתגלגל בגללי ולגעת בגופך ולחוש אותך חודר אלי.
אולי אם היית אומר, זה היה פחות מפחיד והייתי יכולה לטרוף אותך בביטחון ולספר לך כמה חלמתי שתפשיר כבר.
והנוף, אני רוצה לראות אותו ביחד איתך, כי איתך אני לא מפחדת מכלום וביחד גם הפקקים יותר נסבלים.
אני מתרגשת מאוד, מעריכה כל לבנה שקורסת מתוך החומה שלך, מחכה לרגע שהיא תקרוס סופית אל מולי ותבין שבחיים לא אפגע בך ולעולם לא אהיה כמוה.
🧿🧿🧿
