מחירות לעבדות

במהלך החיים פגשתי כל מיני סוגי אנשים שבאו והלכו, חלקם לזמן קצר וחלקם נשארו מעט יותר.

כל אחד מהם מילא תפקיד מסויים. חבר. ידיד. מייעץ. מורה. סתם מעביר מסר או שיעור לחיים. לפעמים גם אוייב.

אחד מהתפקידים זה תפקיד האוקרל... תפקיד נדיר.

הייתה לי פעם אורקל. אחת כזאת שהייתה מראה לי מה צופן לי העתיד. שהתחום המיסטי היה הנושא המרכזי שסביבו התנהלו היחסים. 

יש לי אחת כזאת בבניין שלי. ורק לאחרונה הבנתי שהיא עכשיו ממלאת את התפקיד הזה. 

האמת? היא מלאכית. אישה פשוטה ומיוחדת במינה. לב רחב. דודה כזאת. משום מה נראה שהיא ממש מחבבת אותי כי היא לא מוותרת לי על כלום.

אני מרגיש כמו בן בית. נשאר איתה עד מאוחר בלילה לראות איזו סדרה טורקית. "שב לאן אתה ממהר. יש לך ילדים של בית רבן בבית?" חח 

התיקון שלי עבד. מישהו שמע אותי וריחמו עלי שם למעלה. 

"על נהרות בבל שם ישבנו גם בכינו בזכרנו את ציון". כל הזמן זה רץ לי בראש הפסוק הזה שהתקשר "לחורבן המקדש" שעבר עלי. 

סוף סוף קצת בשורות טובות. נקודת אור בתקופה אפלה שהזכרונות והגעגועים לא מרפים אחרי הדרה וריחוק.

כאילו הוגלתי מהמקום שהיה לי בית ושהרגיש לי טבעי ונכון תחת חסותה.  

תחושת הבדידות מקשה עלי מאוד והרגש שמציף וגואה בי כל פעם מחדש. כמו גאות שמציפה לי את הנפש ואין למי לפרוק ולנקז אותם אליה.

אני חושב שהגעתי למקום שאני מוכן להכנע ולהסכים לתנאים מרחיקי לכת. 

זה היה תהליך שעדיין קורה בי וקיוויתי שלא אצטרך לעשות אותו לבד ותהיו לצידי (או מעלי) במהלכו. אבל עברתי את זה לבסוף בעצמי.

ואני חושב שאני בשל... רק חושב.

השאלה היא האם יש מישהי שמקשיבה? האם את עדיין כאן? האם אני עדיין מעניין אותך ומעורר בך סקרנות? 

האם זה לא מאוחר מדי?