נדמה שהגיע הזמן לקרוא לילד בשמו.
יותר מדי סיפורים סיפרתי, יותר מדי תארים המצאתי.
דאגתי לרסק את כל המראות שניגלו לפניי.
לא מסתכלים בלבן של העיניים.
לא מסתכלים בלבן של העיניים.
אז האמת היא ששוב, בפעם השנייה בשלוש השנים האחרונות,
די התרסקתי.
נקרא לזה התמוטטות עצבים.
זה להתעורר באמצע הלילה, שוחה בזיעה קרה.
זה לא לנשום, לרוץ עד עלפון בשעה 3:00 בבוקר.
זה לקפוץ מהכסא ברגע שהטלפון מצלצל.
זה לקפוא במקום עם כל צליל של הודעה.
זה להתחפר
כמה שיותר עמוק,
וזה לברוח
כמה שיותר רחוק.
זה פגע בי בכל האספקטים.
מבעיות בגב, עד לחוסר רצון טוטאלי לראות בני אדם.
זה ביטל את החשק החברתי, המשפחתי , המיני.
זה היה פשוט לברוח - להתעלם מהקיום.
כשהלכתי לפסיכולוגית ...
היא הצליחה להחדיר בי קצת רוח קרב.
נקרא לזה פרופורציות.
הבנו שאי אפשר לקחת כמובן מאליו את האוויר שאתה נושם,
ושכנראה אתה נושם אותו לא נכון בכלל.
הבנו שיש דברים מפחידים יותר מפחד מכשלון, למשל, פחד מהצלחה.
הבנו שאני מונע מעצמי כל כך הרבה דברים אך ורק כי הם ידרשו ממני בעתיד הקרוב תשומת לב.
אחרי מספר פגישות - הבנו גם שהקשר לא יכול להמשיך.
הבעיות צריכות להפטר בדרכים אחרות.
ככה אני הבנתי לפחות.
הבעיות צריכות להתנקז לי מהדם.
אני צריך להקיז דם.
להלחם. לשרוט. לאגרף.
אין דרך אחרת חוץ ממנועים קדימה ושהכל יזדיין בדרך.