לרוץ וליפול
או
לשבת בנחת
סוג של נחת
כזו שמרקיבה
ומקריבה את הזמן
מאכילה את המוח
בצבעים אחידים
שחור ולבן
אינטואיציה נדחקת
אל שולי היום
חישובים מתמטיים
עדיף היה להשאר באתמול
לרוץ וליפול
או
לשבת בנחת
סוג של נחת
כזו שמרקיבה
ומקריבה את הזמן
מאכילה את המוח
בצבעים אחידים
שחור ולבן
אינטואיציה נדחקת
אל שולי היום
חישובים מתמטיים
עדיף היה להשאר באתמול
ריח משכר
תמהיל של תשוקה ובושה
מזכיר לך
שיש לך תמיד לתת
רסיסים קטנים של אהבה עצמית
הוא מתעטף על כף ידי
מסרב ללכת
תזכורת לכך שרק אני
את רוחי מענג
אני מטריד את עצמי
אני סורק תלת מימדי
אני אפשרתי לנפש ולרוח
לטבוע במעמקי נוזלי הגוף
כמו טורף כמו רוצח
אני זוחל כשדמי רותח
ואת תתכלי איתי לרגע
בו נוכל לחדור
לרטוט
לנדוד
החסכים גורמים לי לבהות
לרצות קצת אחרת
לחלום בהקיץ.
בוחר במטאפורה זולה
לתאר את רוחי המתאיידת
מתכסה במילים
שאיבדו משמעותן.
זה משחק בו קל לי לשחק
עם כל נצחון אני מתרחק
לובש מחדש את החליפה השחוקה
מתהפנט מתעתועי חריזה...
החסכים גורמים לי לבהות
לרצות קצת אחרת
את אוחזת בידייך
פרטי הלבשה תחתונה
אני אשתה עצמי לטמיון
לגמור מהר
ולשכוח.
כהרגלך
משיכות קטנות
צלקות חוזרות מהעבר
רק במבט את קושרת
ובלשונך את חונקת
דוחפת אותי אל אותו מקום מוכר.
העירום שלך
הוא צל קדמוני
שמכסה.
משיכה
מהם הצבעים שתופסים את העין?
שחור ולבן משרטטים אותי
מבטלים בכל פעם את האינסופי.
נדמה שלפעמים נאבד לו הרצף
יש סדקים זמניים
חבלים בלתי נראים
מושכים קדימה
אחורה
למעלה למטה , קורעים איברים.
מעסיקים אותי בבנייה מחדש
בחיפושים חדשים.
משיכה
אני רואה את סך כל התווים המיניים
הרמוניות בין קימורייך
חטאים קדמוניים
נשבר לו הרצף
הפער גדל עם תאוות הבשרים
אני רואה שערים , שדיים
ריקוד שמיימי, תווים מיניים.
לאחרונה אני נושם קצת אחרת
מסתכל על עצמי מקרוב
בצעדים מינימליסטיים ,
בתשוקה מתגברת
אני מרשה לעצמי לאהוב
וכך אני נטול לחסדיה
של התנועה המתמדת
שעם שברי מאמץ
תשחרר
והדרך תהיה קצת פחות מעורפלת
והאופק מעט יתבהר.
הכל פה עקום
רקוב
רקוב זו המילה.
לא יודע איך להכיל את כל הרוע הזה.
לא ברור לי מאיפה הוא מגיע.
ראיתי את הסרטון מגרמניה.
15 שניות של סרטון.
אני לא אדם שבוכה בקלות.
בכלל לא.
הפעם בכיתי.
לא הצלחתי לעצור.
15 שניות של חיות אדם מושכים נערה אל הגהנום הבלתי נתפס הזה.
והיא צורחת.
והם מחייכים.
ואני מאחל להם למות.
מאחל לכל כך הרבה אנשים למות.
כמה רוע יש פה
ההבנה שיש אוייב יחיד משרה ביטחון
מין ראייה מרחבית
ידיעה
שאין לו מה לקחת
ואתה רוטט בין החלקיקים
רוקד בין גבעות לתהום
לעיתים חופשי
לפעמים שבוי של הפחד.
והוא
הוא פרי הדמיון
ואם תתן לו
שורש קטן ישתנה לגזע
לכן
עליך
להתנתק
למחוק העקיבות
להשתגע
להגיד בפה מלא
לא טוב לי כרגע.
לא מוצא עצמי במקום העבודה.
שנה עברה ואני עדיין מרחף לי שם .
ולאן הולכים בגיל 35
עם בנק על הגב
וכמעט כלום ביד.
איך אני משנה את כל זה לעזאזל???